שכב בני

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה, אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה. עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ, שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע. מְיַלֵּל בַּחוּץ הַתַּן וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ שָׁם... אַךְ אַתָּה, בְּנִי הַקָּטָן, נוּמָה שְׁכַב וִישַׁן. לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה צֵל יָעוּף מַהֵר מְאֹד. אָסוּר, אָסוּר לְהִתְעַצֵּל. מָחָר צָרִיךְ לַעֲבֹד. מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ, בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב. הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ, תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו. הִנֵּה תִּצְמַח, הִנֵּה תִּגְדַּל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לִקְרַאת הַגִּיל, לִקְרַאת עָמָל, כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל. אָז תִּזְרַע בְּדִמְעָה וְתִקְצֹר בְּרִנָּה - אַךְ כָּעֵת לְאִמָּא שְׁמַע: נוּמָה, נוּמָה נָא. לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה קַר, שׁוּעָל חוֹרֵק לוֹ שֵׁן. סוֹבֵב, סוֹבֵב עַל הַמִּשְׁמָר, אַבָּא אֵינוֹ יָשֵׁן. בַּיּוֹם עָבַד, בַּלַּיְלָה יִשְׁמֹר, שָׁם בַּגֹּרֶן יִשְׁמֹר הָאָב. הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר, תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו. שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא, כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר. אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה, תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר. בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן... אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף, נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן. לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ, אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ. מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד, בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב. הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד, תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו.שכב בני, שכב במנוחה, אל נא תבכה מרה. ‏על ידך יושבת אמך, שומרת מכל רע. ‏מיילל בחוץ התן ‏ונושבת רוח שם ... ‏אך אתה, בני הקטן, נומה שכב וישן. ‏לילה, לילה, לילה צל יעוף מהר מאוד. ‏אסור, אסור להתעצל. מחר צריך לעבוד. ‏מחר יצא אבא לחרוש, בתלם, בתלם ילך האב. הנה תגדל תרים הראש, תצאו לשדה אז יחדיו. ‏ ‏הנה תצמח, הנה תגדל בארץ ישראל, ‏לקראת הגיל לקראת עמל כמו אבא תהיה פועל. ‏אז תזרע בדמעה ‏ותקצור ברינה - ‏אך כעת לאמא שמע: ‏נומה, נומה נא. ‏לילה, לילה, לילה קר, שועל חורק לו שן. סובב, סובב על המשמר אבא אינו ישן. ‏ ביום עבד, בלילה ישמור, שם בגורן ישמור האב. הנה תגדל תהיה גיבור, תצאו לשמירה אז יחדיו. ‏ שכב בני, שכב, אל תירא, כל המושב ער. ‏אמא גם כן בשמירה, תגן על בנה אבנר. ‏בוערת הגורן בתל יוסף, ‏וגם מבית אלפא עולה עשן ... אך אתה לבכות אל תוסף, נומה, שכב וישן. ‏לילה, לילה, לילה אש ‏תאכל חציר וקש, ‏אסור, אסור להתייאש ‏מחר נתחיל מחדש. ‏מחר צריך לירות המסד, בית לבנו יבנה האב. ‏הנה תגדל תרים היד, ‏תצאו לבניין אז יחדיו.

המקצב והתאמת הטקסט בתיבה הראשונה שונים מהאופן שהתקבל.

מקור: "לוח "החבר" (לוח שימושי ספרותי) לשנת תרצ"א", השחר, ירושלים, עמוד קס"ה-קס"ו

מקור: "הבה נשירה [Hawa Naschira]", Anton Benjamin, Leipzig-Hamburg , 1935, עמוד 136-137

שועל חורק לו שן / יהודה אטלס

השיר שעד היום ממלא את עיניי דמעות הוא "שיר ערש לאבנר". זה השיר של ראשית חיי. בילדותו בפולין היה אבי 'משורר', עוזר לחזן בבית-הכנסת. בבגרותו הוא שימר קול ערב ונהג לשיר לי את השיר ההוא, בסבלנות ובמתיקות, בשעת השכבה, ממתין שתיפול עלי תרדמה. אז לא ידעתי, כמובן, שזה שם השיר. הכרתי אותו כ"הנה תגדל, הנה תצמח".

המילים היו מלטפות וחובטות בעת ובעונה אחת. דרמות התחוללו ביניהן, דברים הרי-משמעות נאמרו וצירופים מסוימים העבירו רטטים בעמוד השדרה; רטט של פחד ומסתורין ורטט של ביטחון מכך שכל הדברים המתוארים בשיר קורים או קרו למישהו אחר, במקום אחר ובזמן אחר; פה, מתחת לשמיכה החמה ובנוכחות ההורים, אנחנו בטוחים מכל רע. "כמו אבא תהיה פועל", "שועל חורק לו שן" ו"אסור, אסור, אסור התעצל!" והשיא: "בוערת הגורן בתל-יוסף וגם מבית-אלפא עולה עשן". שיר ערש שמהדהדים בו המאורעות ומתְבן עולה באש, ויש בו נחישות, דבקות באדמה, תקווה שאם נחזיק מעמד יהיה טוב יותר. שיר שמוכמנים בו יחסי האיבה בין יהודים לערבים בארץ. ויחד עם זה שיר ערש, שנועד להרדים ילד לשינה שלווה.

לפסיכולוג הירושלמי רמי בר-גיורא יש תזה – והרצאה מודגמת – מרתקת, על שירי ערש שהם גם שירי ארס; את אזכורי האסונות, המלחמות והסבל, הוא מסביר, מרככת "המֵיטיבוּת של ההורים", שקולם וקרבתם הפיזית נוסכים בילד חום, ביטחון ושלווה.

לימים אעשה מחקר סביב השיר. אדלה עליו ועל תולדותיו דברים מפי שני מומחים לתולדות הזמר והתרבות בארץ, דן אלמגור ואליהו הכהן. את המחקר פרשתי על שני עמודים, בשני המשכים, במדור "ילד גדול", שכתבתי ב"7 ימים" של 'ידיעות אחרונות'. השיר הזה שקוע עד היום בקרקעית ההוויה שלי, לכן אני מאריך בו.

את השיר חיבר עמנואל הרוסי (שמו הספרותי של עמנואל ינון נוֹבוֹגְרַבֶּלְסְקִי), שנולד באוקראינה ב-1903 ועלה לארץ ב-1924. במשך חמש שנים היה הפזמונאי הראשי של התיאטרון הסאטירי "המטאטא" וכתב את רוב הפזמונים ל-25 התוכניות שלו, בין השאר גם את "דודה הגידי לנו כן" ואת "למה עזבתיני". כשנדחקו רגליו על-ידי הכוכב החדש בשמי הזמר, הפזמון והשירה הכתובה, נתן אלתרמן, הוא הפך לממונה על ההסברה במשרד הביטחון, משרה שבה החזיק עד צאתו לגמלאות.

את השיר כתב לרגל הולדת בכורו, אבנר, בעת מאורעות 1929, כשהמשפחה התגוררה בחדר שכור בבית משפחת ויסלר, הורי פוצ'ו, ברחוב שלום עליכם בתל-אביב. פוצ'ו סיפר לי, שכיוון שלא הייתה לתינוק מיטה הוא הושכב לישון ב'פיילה' – גיגית – מרופדת, שאמו הציעה לאם הטרייה. הרוסי יצק את מילות השיר לתוך לחן קיים, שחיבר שנים רבות קודם לכן חב"דניק בשם ר' שלום חריטונוב [מתברר שהמחבר הוא אהרן חריטונוב. זמרשת] בניקולאייב שברוסיה, לתפילת "הנה כחומר ביד היוצר" ליום הכיפורים.

יוסף שפינדל, סטודנט ארצישראלי בלונדון, הוא שהקליט את השיר יחד עם שירים עבריים אחרים, ו'יִיצא' אותו אל קהילות ישראל בגולה. אני עדיין זוכר את קולו המוזר, שעולה כאילו ממעמקי בור, מנסה להדגיש את הח' והע' (למרות שהיה אשכנזי), שר את זה ברדיו. מאוחר יותר שרה את השיר אסתר עופרים ואחריה אריק לביא. הביצוע של לביא הוא בעיניי הכי אותנטי והכי מרגש. למה? כי בנימתו ובמסירות-הנפש שמוקרנת ממנו הוא הכי דומה לאופן שבו שר לי אותו אבי.