אוֹתִי הַחֲבֵרוֹת כֻּלָּן בְּלִי הֶרֶף שׁוֹאֲלוֹת: מַדּוּעַ זֶה עֵינַיִךְ כֹּה גְּדוֹלוֹת וַאֲפֵלוֹת? וּמָה אַתְּ חִנָּנִית כָּל-כָּךְ? וּמָה אַתְּ בַּיְשָׁנִית כָּל-כָּךְ? וְלָמָּה זֶה נִימַת קוֹלֵךְ נוּגָה וְנִגּוּנִית כָּל-כָּךְ? וְלָמָּה כֹּה שׁוֹנָה הִנָּךְ מִכָּל הַבַּחוּרוֹת? וְלָמָּה זֶה חוֹלְמוֹת כָּל-כָּךְ עֵינַיִךְ הַשְּׁחוֹרוֹת? לָזֶה יֶשְׁנָהּ לִי רַק תְּשׁוּבָה אַחַת: אֲנִי מִצְּפַת! אֲנִי מִצְּפַת! הָרוּחַ, הֶהָרִים וְהַלֵּילוֹת נָתְנוּ בִּי זוּג עֵינַיִם אֲפֵלוֹת. שָׁמַיִם שֶׁל גָּלִיל וּמֵי-מֵרוֹם הִשְׁכִּינוּ בְּעֵינֵי אֶת הַחֲלוֹם. אֶצְלֵנוּ גֶּזַע שֶׁכָּזֶה, אֶצְלֵנוּ טֶבַע שֶׁכָּזֶה, אֶצְלֵנוּ מִין סְבִיבָה כָּזֹאת... כֵּן, כָּכָה זֶה אֶצְלִי בִּפְרָט – אֲנִי מִצְּפַת! אֲנִי מִצְּפַת! זֶה בִּי נִדְבַּק, זֶה בִּי נִקְלַט – אֲנִי מִצְּפַת! אֲנִי מִצְּפַת! הִגִּיעַ יוֹם, לַמֶּרְחַקִּים בְּחִיר לִבִּי הָלַךְ. וְחַבְרוֹתַי אוֹמְרוֹת לִי: דַּי! הוּא לֹא יִזְכֹּר אוֹתָךְ! הוּא יַעֲזֹב, הוּא לֹא יִזְכֹּר, וְאֶל אַחֶרֶת הוּא יַחְזֹר, אַחֶרֶת הוּא יֹאהַב אָהוֹב, כִּי נְעָרוֹת יֶשְׁנָן לָרֹב. אֲבָל אֲנִי לַכֹּל, לַכֹּל עוֹנָה בִּצְחוֹק גָּדוֹל: אִם גַּם בָּנוֹת יֶשְׁנָן לָרֹב – אוֹתִי אֵין לַעֲזֹב! וְיֵשׁ לָזֶה סִבָּה אוּלַי אַחַת: אֲנִי מִצְּפַת! אֲנִי מִצְּפַת! אֶפְשָׁר לָנוּס אֶל יָם וְאֶל מִדְבָּר, אֲבָל אוֹתִי לִשְׁכֹּחַ אִי-אֶפְשָׁר! אוּלַי גַּם שָׁם יָפוֹת כָּמוֹנִי יֵשׁ, אֲבָל אוֹתִי נוֹשְׂאִים בַּלֵּב כָּאֵשׁ! אֶצְלֵנוּ גֶּזַע שֶׁכָּזֶה, אֶצְלֵנוּ טֶבַע שֶׁכָּזֶה, אֶצְלֵנוּ מִין סְבִיבָה כָּזֹאת... כֵּן, כָּכָה זֶה אֶצְלִי בִּפְרָט – אֲנִי מִצְּפַת! אֲנִי מִצְּפַת! אִם בִּי נִתְפַּסְתָּ, אֵין מִפְלָט! אֲנִי מִצְּפַת! אֲנִי מִצְּפַת! אותי החברות כולן בלי הרף שואלות: מדוע זה עיניך כה גדולות ואפלות? ומה את חיננית כל-כך? ומה את בישנית כל-כך? ולמה זה נימת קולך נוגה וניגונית כל-כך? ולמה כה שונה הינך מכל הבחורות? ולמה זה חולמות כל-כך עיניך השחורות? לזה ישנה לי רק תשובה אחת: אני מצפת! אני מצפת! הרוח, ההרים והלילות נתנו בי זוג עיניים אפלות. שמיים של גליל ומי-מרום השכינו בעיני את החלום. אצלנו גזע שכזה, אצלנו טבע שכזה, אצלנו מין סביבה כזאת... כן, ככה זה אצלי בפרט – אני מצפת! אני מצפת! זה בי נדבק, זה בי נקלט – אני מצפת! אני מצפת! הגיע יום, למרחקים בחיר ליבי הלך. וחברותי אומרות לי: די! הוא לא יזכור אותך! הוא יעזוב, הוא לא יזכור, ואל אחרת הוא יחזור, אחרת הוא יאהב אהוב, כי נערות ישנן לרוב. אבל אני לכול, לכול עונה בצחוק גדול: אם גם בנות ישנן לרוב – אותי אין לעזוב! ויש לזה סיבה אולי אחת: אני מצפת! אני מצפת! אפשר לנוס אל ים ואל מדבר, אבל אותי לשכוח אי-אפשר! אולי גם שם יפות כמוני יש, אבל אותי נושאים בלב כאש! אצלנו גזע שכזה, אצלנו טבע שכזה, אצלנו מין סביבה כזאת... כן, ככה זה אצלי בפרט – אני מצפת! אני מצפת! אם בי נתפסת, אין מפלט! אני מצפת! אני מצפת!