עם אחד היינו

עַם אֶחָד הָיִינוּ, עַם אֶחָד נֶהִי, כִּי מִמַּקֶּבֶת בּוֹר אֶחָד נֻקַּרְנוּ; יַחְדָּו נַחְלֹקָה גַּם שִׂמְחָה גַּם נֶהִי זֶה שָׁנִים אַלְפַּיִם מֵעֵת נִפְזַרְנוּ וּמִגּוֹי אֶל גּוֹי, מִפֶּלֶךְ לְפֶלֶךְ, בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בִּמְסִלּוֹת הַחַיִּים אִישׁ נֶגְדּוֹ נַעַל, אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יָתוּר מִרְעֵהוּ. רֵעוֹ סִיר רַחְצוֹ, עַל אָח יַשְׁלִיךְ נַעַל, כִּי אִישׁ אֶל נַפְשׁוֹ יָתֵר מֵרֵעֵהוּ; אוּלָם בִּקְרֹא לָנוּ קוֹל אֱלֹהֵינוּ נֵלֵךְ בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד – עָלֵינוּ יַלְשִׁינוּ – "דָּתֵיהֶם שֹׁנוֹת, דָּת מַלְכוּת יַעֲבֹרוּ"? שֶׁקֶר אַתֶּם דֹּבְרִים! כֵּנִים הָיִינוּ, עִבְרִים אֲנַחְנוּ תּוֹרָתָם יִשְׁמֹרוּ, אוּלָם בִּקְרוֹא לָנוּ מִצְוַת הַמֶּלֶךְ בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ עַם אֶחָד נַחְנוּ, כִּי אֵל אֶחָד לָנוּ, וּמִמַּקֶּבֶת בּוֹר אֶחָד נֻקַּרְנוּ, גַּם תּוֹרָה אַחַת וּשְׂפָתָהּ אִתָּנוּ וּבַעֲבֹתוֹת זָהָב אֵלֶּה נִקְשַׁרְנוּ: בַּחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ הַזֶּה הַמְקַשְּׁרֵנוּ נֵלֵךְ בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ זָקֵן וָנָעַר – בַּחָכְמָה, בַּכֶּסֶף, אוֹ בִּתְקוּפוֹת יָמִים זָקֵן וָנָעַר, אֶל דֶּגֶל קָדְשֵׁנוּ יַחְדָּו נֵאָסֶף כַּעֲנִיֵּי הַצֹּאן עֵת יִתְחוֹלֵל סָעַר הַסָּעַר לֹא יַפְלָה בֵּין שַׂר וָהֵלֶךְ, בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ הַסַּעַר מִתְחוֹלֵל, יֵהֹם הָרוּח, מַיִם זֵידוֹנִים עַד צַוָּאר הִגִּיעוּ – אַל תִּירָא, יַעֲקֹב, אַל נַפְשְׁךָ תָּשׁוּחַ. רִבְבוֹת אָדָם לַטֶּבַח לֹא יַכְרִיעוּ! מִן הַסְּעָרָה קֹרֵא קוֹל אֱלֹהֵינוּ – נֵלֵךְ בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נַחֲזִיק בֶּאֱלֹהִים, דָּתוֹ אַל נַעֲזֹבָה, וּשְׂפַת קָדְשׁוֹ אַל תִּשָּׁכַח מִפִּינוּ, רָאִינוּ רָעָה עוֹד נִרְאֶה גַּם טוֹבָה, עוֹד נִחְיֶה בָּאָרֶץ כַּאֲשֶׁר חָיִינוּ; אִם גָּמַר הָאֵל כִּי עוֹד נַחֲזִיק פֶּלֶךְ – בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְעם אחד היינו, עם אחד נהי, כי ממקבת בור אחד נוקרנו; יחדו נחלוקה גם שמחה גם נהי זה שנים אלפיים מעת נפזרנו ומגוי אל גוי מפלך לפלך, בנערינו ובזקנינו נלך במסילות החיים איש נגדו נעל, איש אל עבר פניו יתור מרעהו. רעו סיר רחצו, על אח ישליך נעל, כי איש אל נפשו יתר מרעהו; אולם בקרוא לנו קול אלוהינו נלך בנערינו ובזקנינו "ישנו עם אחד – עלינו ילשינו – "דתיהם שונות, דת מלכות יעבורו"? שקר אתם דוברים! כנים היינו, עברים אנחנו תורתם ישמורו, אולם בקרוא לנו מצות המלך בנערינו ובזקנינו נלך עם אחד נחנו, כי אל אחד לנו, וממקבת בור אחד נוקרנו, גם תורה אחת ושפתה אתנו ובעבותות זהב אלה נקשרנו: בחוט המשולש הזה המקשרנו נלך בנערינו ובזקנינו זקן ונער – בחכמה, בכסף, או בתקופות ימים זקן ונער, אל דגל קדשנו יחדו נאסף כעניי הצאן עת יתחולל סער הסער לא יפלה בין שר והלך, בנערינו ובזקנינו נלך הסער מתחולל, ייהום הרוח, מים זידונים עד צוואר הגיעו – אל תירא, יעקב, אל נפשך תשוח. רבבות אדם לטבח לא יכריעו! מן הסערה קורא קול אלוהינו – נלך בנערינו ובזקנינו נחזיק באלוהים, דתו אל נעזובה, ושפת קדשו אל תישכח מיפינו, ראינו רעה עוד נראה גם טובה, עוד נחיה בארץ כאשר חיינו; אם גמר האל כי עוד נחזיק פלך – בנערינו ובזקנינו נלך

בדף 'תיקון טעויות' שבסוף קובץ התווים רשום: בעמוד 11 שורה ד' להוסיף: "מהתחלה עד הסימן"

מקור: "אברהם צבי אידלזון: שירי ציון חלק ב' - זמירות למקהלה", הוצאת המחבר, 1908, עמוד 7-11