החוצפה מותרת

לְאַרְצֵנוּ אַל תִּלְעַג הִיא פִּנָּה נִדַּחַת פֹּה הַפּוּרִים גַּם כֵּן חַג וּמַחֲלָה – קַדַּחַת. – לִי הַיּוֹם עָצוּב יוֹתֵר וַחֲבָל שֶׁבָּאתִי. הַשָּׁנָה מַלְכַּת אֶסְתֵּר אֵין לְאַגָּדָתִי. – לִי גַּם כָּךְ הֶחָג חָבִיב, וְלֹא הִתְיָאַשְׁתִּי: אִם אֵין אֶסְתֵּר בְּתֵל-אָבִיב, אֶסְתַּפֵּק בְּוַשְׁתִּי. – בְּלִי יָדַיִם, מְנֻוָּל! קְצָת נִמּוּס לִגְבֶרֶת! – אָח, גְּבִרְתִּי, בְּקַרְנָוָל יֵשׁ חֻקָּה אַחֶרֶת. – אֲהַבְתִּיךְ בְּזֶה הַלֵּיל וְנַפְשִׁי גּוֹעֶשֶׁת... – אַל תֹּאהַב, פֶּן תְּקַבֵּל אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת. – נָא נַשְּׁקִינִי! – לֹא, לֹא, לֹא! – נָא חַבְּקִינִי! – מֵילֶא... – הֲלֹא טוֹב לָהּ (– וְגַם לוֹ?!) בַּנְּשָׁפִים הָאֵלֶּה? הַאֲמִינוּ, כִּי תָּמִיד פֹּה חַיִּים אַחֶרֶת. אַךְ בְּפוּרִים, כִּבְיָרִיד, הַחֻצְפָּה מֻתֶּרֶת.לארצנו אל תלעג היא פינה נידחת פה הפורים גם כן חג ומחלה – קדחת. – לי היום עצוב יותר וחבל שבאתי. השנה מלכת אסתר אין לאגדתי. – לי גם כך החג חביב, ולא התייאשתי: אם אין אסתר בתל-אביב, אסתפק בוושתי. – בלי ידיים, מנוול! קצת נימוס לגברת! – אח, גברתי, בקרנוול יש חוקה אחרת. – אהבתיך בזה הליל ונפשי גועשת... – אל תאהב, פן תקבל אצבע משולשת. – נא נשקיני! – לא, לא, לא! – נא חבקיני! – מילא... – הלוא טוב לה (– וגם לו?!) בנשפים האלה? האמינו, כי תמיד פה חיים אחרת. אך בפורים, כביריד, החוצפה מותרת.