זריתי לרוח אנחתי (לחן משה דפנא)

זָרִיתִי לָרוּחַ אַנְחָתִי וַיִּרְוֶה הַחוֹל דִּמְעַת עֵינִי; הָרוּחַ! אִם תִּמְצָא אֶת-אָחִי אֱמָר-לוֹ – אוּד עָשֵׁן הִנֵּנִי. אֱמָר-לוֹ: בִּי נָבַע מְקוֹר אוֹרָה – וַיִּיבַשׁ נְטָפִים נְטָפִים; בִּלְבָבִי שַׁלְהֶבֶת יָקָדָה – וַתִּדְעַךְ רְשָׁפִים רְשָׁפִים. וְעַתָּה מַעְיָנִי כְּמוֹ פֶצַע: רַק שׁוֹתֵת וּמְטַפְטֵף לִפְעָמִים; וּלְבָבִי עוֹד יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר מְגוֹלָל בָּאֵפֶר וּבְדָמִים –זריתי לרוח אנחתי וירווה החול דמעת עיני הרוח אם תמצא את אחי אמור לו אוד עשן הנני אמור לו בי נבע מקור אורה וייבש נטפים נטפים בלבבי שלהבת יקדה ותדעך רשפים רשפים ועתה מעייני כמו פצע רק שותת ומטפטף לפעמים ולבבי עוד יעשן במסתר מגולל באפר ובדמים

מקור: "הבה נשירה [Hawa Naschira]", Anton Benjamin, Leipzig-Hamburg , 1935, עמוד 122