הד (לחן ברנע)

זָכוֹר אֶזְכֹּר: מֵעֲבָרִים נִצְּבוּ הָרִים כְּנֵד; עַל רֹאשׁ פִּסְגָּה בְּשִׁיר אַרְעִים, אֶקְרָא: הֵידָד, הַנְּעוּרִים! וַיַּעַן הֵד. עָבְרוּ שָׁנִים. הוּעַם הַפָּז, פְּסָגוֹת הָפְכוּ מִישׁוֹר. אַךְ הֵד-הָרִים צָלוּל וָעָז אַךְ הֵד-הָרִים עַתָּה כְּאָז זָכוֹר אֶזְכֹּר. אַשְׁרֵי הַלֵּב אֲשֶׁר הִצִּיל לְיוֹם עֶבְרָה וָאֵיד – וְלוּ רַק דְּמוּת, וְלוּ רַק צְלִיל, וְלוּ רַק צֵל-אוֹרָה קַלִּיל, וְלוּ רַק הֵד.זכור אזכור: מעברים נצבו הרים כנד; על ראש פסגה בשיר ארעים, אקרא: הידד, הנעורים! ויען הד. עברו שנים. הועם הפז, פסגות הפכו מישור. אך הד-הרים צלול ועז אך הד-הרים עתה כאז זכור אזכור. אשרי הלב אשר הציל ליום עברה ואיד – ולו רק דמות, ולו רק צליל, ולו רק צל-אורה קליל, ולו רק הד.