גם חרשנו גם זרענו אבל לא קצרנו

אוֹי וַאֲבוֹי מַה שֶּׁקָּרָה עוֹבֵד חָרוּץ חָרַשׁ זָרַע יוֹרֶה הִשְׁקָה, הָיְתָה נְבִיטָה הַטַּל הִרְוָה, צָמְחָה חִטָּה צָמְחוּ קָנִים, צָמְחוּ עָלִים, וְשֶׁמֶשׁ הִזְהִיב יַם שִבֳּלִים וְכָל שִׁבֹּלֶת רֹאשׁ מַרְכִּינָה קִוָּה עוֹבֵד לִקְצֹר בְּרִנָּה קִוָּה עוֹבֵד אַךְ לֹא זָכָה... אֵשׁ שֻלְּחָה בִּשְׂדֵה בְרָכָה רְאוּ הַשָּׂדֶה שָׁחֹר חָרוּךְ וַאֲשֶׁר נִשְׂאַר רָמוּס דָּרוּךְ עוֹמֵד עוֹבֵד, בּוֹכֶה בִּדְמָמָה אַךְ קוֹל עוֹלֶה מִן הָאֲדָמָה: קַח מַחְרֵשָׁה, רְתֹם הַשְּׁוָרִים! אָשִׁיב לְךָ מֵאָה שְׁעָרִים! אוי ואבוי מה שקרה עובד חרוץ חרש זרע יורה השקה, הייתה נביטה הטל הרווה, צמחה חיטה צמחו קנים, צמחו עלים, ושמש הזהיב ים שיבולים וכל שיבולת ראש מרכינה קיווה עובד לקצור ברינה קיווה עובד אך לא זכה... אש שולחה בשדה ברכה ראו השדה שחור חרוך ואשר נשאר רמוס דרוך עומד עובד בוכה בדממה אך קול עולה מן האדמה: קח מחרשה, רתום השוורים! אשיב לך מאה שערים!