שיר לדודו

עֲלֵי נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁקָּרוּנוּ בִּנְסִיעָה אֶל הַמַּחֲנֶה, נוֹאִיל לָשִׁיר, אִם מְאֹד תְּבַקְּשׁוּנוּ, שִׁמְעוּ כֻּלְּכֶם הַמִּקְרֶה הַמְּשֻׁנֶּה. וַיְהִי בְּבֹקֶר יוֹם ב' לַשָּׁבוּעַ, כָּל הַשִּׁכְבָה הִתְאַסְּפָה כְּסִדְרָהּ, הַכֹּל הוֹפִיעוּ בַּזְּמַן הַקָּבוּעַ, הַכֹּל בְּסֵדֶר וְאִישׁ לֹא נִגְרַע. וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נַעַל לְפֶתַע, וְלֹא נִתְפַּזְּרוּ חֲפָצִים בָּרְחוֹבוֹת, הַכֹּל סֻדַּר בִּמְהִירוּת שֶׁל רָקֵטָה, וְהִתְאַרְגֵּן בְּדִיּוּק שֶׁל מְכוֹנִית. בְּלוֹד הַנְּסִיעָה מִתְעַכֶּבֶת וְכָאן מַתְחִילִים הַנִּסִּים, עֵת דּוּדוּ רָץ לְמִשְׂרַד הָרַכֶּבֶת כְּדֵי לְסַדֵּר לִירוּשָׁלַיִם כַּרְטִיסִים. הֵן מֶמְשַׁלְתֵּנוּ סְדָרִים מְחַבֶּבֶת וְאֵינָהּ מַשְׁהָה יְצִיאַת רַכָּבוֹת, וְגַם שֶׁלָּנוּ אֵינָהּ מִתְעַכֶּבֶת, וְדוּדוּ שָׁב מְחֻרְבָּן עַד הַיְּסוֹד. הוּא מַבִּיט אַחֲרֵינוּ בְּעֶצֶב... מָה מְאֹד לָהּ נַפְשׁוֹ נִכְסְפָה ! אֲבָל הִנֵּה נִתְמַלֵּא שֶׁצֶף קֶצֶף וְהוּא דּוֹלֵק אַחֲרֶיהָ כְּסוּפָה. פַּח-פַּח-פַּח - הָרַכֶּבֶת נוֹסַעַת, טַק- טַק - טַק דּוּדוּ רָץ כֶּחָזִיז... לֹא יִרְאֶה אֵיךְ הָרֶגֶל פּוֹסַעַת לֹא יִשָּׁמַע אַף כָּל צַעַד פָּזִיז. וּפַח-פַּח הָרַכֶּבֶת בּוֹרַחַת כְּסוּפָה דּוּדוּ רָץ וְדוֹהֵר, וּכְנָחָש הַמְּסִלָּה מִתְמַתַּחַת וְהִיא נִמְשֶׁכֶת לָאֹפֶק הַזּוֹהֵר. אַךְ לְבַסּוֹף כְּנָמֵר פְּגוּעַ חֶרֶב הוּא נֶעֱצַר וְכוֹרֵעַ תַּחְתָּיו - כָּל בְּנֵי מֵעָיו יִתְהַפְּכוּ בַּקֶּרֶב וְכָל שִׁירֵי גַּן הָעֵדֶן בְּאָזְנָיו. "לַחֲבֵרֵנוּ דּוּדוּ שָׁלוֹם ! הֵן נִשְׁמָתֵנוּ נִשֵּׂאת עִמְךָ ! עַל הַר הַכַּרְמֶל נִתְרָאֶה עוֹד הַיּוֹם, הֱיֵה אַמִּיץ אִם גַּם נָפַלְתָּ קְצָת בַּפַּח !" עלי נסים ונפלאות שקרונו בנסיעה אל המחנה, נואיל לשיר, אם מאד תבקשונו, שמעו כולכם המקרה המשונה. ויהי בבוקר יום ב' לשבוע, כל השכבה התאספה כסדרה, הכל הופיעו בזמן הקבוע, הכל בסדר ואיש לא נגרע. ולא ניתק שרוך נעל לפתע, ולא נתפזרו חפצים ברחובות, הכל סודר במהירות של רקטה, והתארגן בדיוק של מכונית. בלוד הנסיעה מתעכבת וכאן מתחילים הנסים, עת דודו רץ למשרד הרכבת כדי לסדר לירושלים כרטיסים. הן ממשלתנו סדרים מחבבת ואינה משהה יציאת רכבות, וגם שלנו אינה מתעכבת, ודודו שב מחורבן עד היסוד. הוא מביט אחרינו בעצב... מה מאד לה נפשו נכספה ! אבל הנה נתמלא שצף קצף והוא דולק אחריה כסופה. פח-פח-פח - הרכבת נוסעת, טק-טק-טק דודו רץ כחזיז... לא יראה איך הרגל פוסעת לא ישמע אף כל צעד פזיז. ופח-פח הרכבת בורחת כסופה דודו רץ ודוהר, וכנחש המסילה מתמתחת והיא נמשכת לאופק הזוהר. אך לבסוף כנמר פגוע חרב הוא נעצר וכורע תחתיו - כל בני מעיו יתהפכו בקרב וכל שירי גן העדן באזניו. "לחברנו דודו שלום ! הן נשמתנו נישאת עמך ! על הר הכרמל נתראה עוד היום, היה אמיץ אם גם נפלת קצת בפח !"

 תווי השיר הרוסי