יָצָאנוּ אַט, חִוֵּר הָיָה הַלַּיִל בַּמֶּרְחַקִּים הִבְלִיחוּ הָאוֹרוֹת וְאַתְּ הָיִית יָפָה כִּשְׁתֵּי עֵינַיִךְ עֵת הַדְּמָעוֹת הָיוּ בָּן עֲצוּרוֹת. יִלֵּל הַתַּן, וְאַתְּ הָלַכְתְּ לַכֶּרֶם וְדִמְעָתֵךְ נָשְׁרָה כְּמוֹ שָׂרָף וְאַתְּ זָכַרְתְּ אֶת הַשָּׁעוֹת בְּטֶרֶם יָצָאנוּ בַּמִּשְׁעוֹל הַצַּר לַקְּרָב. וְאַתְּ זָכַרְתְּ צְחוֹקֵנוּ כְּמוֹ נַחַל וְאַתְּ זָכַרְתְּ רִקּוּד וּמַפּוּחִית וְאַתְּ זָכַרְתְּ אֶת עֲרֵמַת הַשַּׁחַת וְאֶת מַגַּע יָדוֹ שֶׁל הַיָּחִיד... וְאִם נוֹתַרְתְּ וְהַבְּדִידוּת חוֹבֶקֶת וְאַתְּ פּוֹסַעַת בַּכְּרָמִים לְאַט אַתְּ תְּחַכִּי עַל כֵּן כָּל כָּךְ בְּשֶׁקֶט – נִפְרַדְנוּ וְחִיַּכְנוּ בְּמַבָּט. יצאנו אט, חיװר היה הליל במרחקים הבליחו האורות ואת הײת יפה כשתי עינײך עת הדמעות היו בן עצורות. ײלל התן, ואת הלכת לכרם ודמעתך נשרה כמו שרף ואת זכרת את השעות בטרם יצאנו במשעול הצר לקרב. ואת זכרת צחוקנו כמו נחל ואת זכרת ריקוד ומפוחית ואת זכרת את ערמת השחת ואת מגע ידו של היחיד... ואם נותרת והבדידות חובקת ואת פוסעת בכרמים לאט את תחכי על כן כל כך בשקט – נפרדנו וחײכנו במבט.