הסתת הזקן

שָׁם מֵעֵבֶר לַבַּיִת מִנֶּגֶד לַשְּׁבִיל יִשְׁתּוֹחַח הַסַּתָּת עַל אֶבֶן הַגְּוִיל בְּלִיל אָבָק עִם שֵׂיבָה, קמוט דּוֹרוֹת, בֶּן לֹא גִּיל הוּא יוֹשֵׁב וּמְנַקֵּר וּמְכַרְסֵם בְּאִזְְמֵל הוֹי הַגִּידָה סַתָּת, הֲבִינֵנִי הַסָּב הֵן עָשִׂיתָ כְּבָר דַּי? אִם לֹא רַב לְךָ רַב? הוּא מֵעִיף בַּרְזִלּוֹ וּמַכֶּה: לֹא, לֹא, דַּי עַד יִכְבֶּה אוֹר עֵינַי וַאֲכַרְסֵם מְנַת חַיַּי עוֹד לִי אֶבֶן וָאֶבֶן עוֹד לִי יוֹם וְעוֹד יוֹם אָז אַשְׁלִים אֶת חֻקִּי וְאַגִּיעַ עַד תֹּם וְקָפְאָה אָז הַיָּד וְכָל גֶּרֶם יִשְׁבֹּת וְהָיִיתִי לְאֶחָד עִם הָאֶבֶן הַזֹּאת שם מעבר לבית מנגד לשביל ישתוחח הסתת על אבן הגוויל בליל אבק עם שיבה, קמוט דורות, בן לא גיל הוא יושב ומנקר ומכרסם באזמיל הוי הגידה סתת, הבינני הסב הן עשית כבר די? אם לא רב לך רב? הוא מעיף ברזלו ומכה: לא, לא, די עד יכבה אור עיניי ואכרסם מנת חיי עוד לי אבן ואבן עוד לי יום ועוד יום אז אשלים את חוקי ואגיע עד תום וקפאה אז היד וכל גרם ישבות והייתי לאחד עם האבן הזאת