שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרָה נֶחְמֶדֶת,
מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי –
אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה,
בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי.
זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,
מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת,
הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה,
תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת;
הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מֵאַחַי בְּצִיּוֹן,
מֵאַחַי הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים?
הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדוֹעַ
כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים?
הֲיֵדְעוּ יָדוֹעַ מָה רַבּוּ פֹה שׂוֹטְנַי,
מָה רַבִּים, הוֹי רַבִּים לִי קָמִים?
זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, נִפְלָאוֹת מֵאֶרֶץ,
הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים.
הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ,
מֵעֵמֶק, מִגַּיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים?
הֲרִחַם, הֲנִחַם אֱלוֹהַּ אֶת-צִיּוֹן,
אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים?
וְעֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְגִבְעַת הַלְּבוֹנָה –
הֲיִתְּנוּ אֶת-מֹרָם, אֶת-נִרְדָּם?
הַהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַשָּׂב בַּיְּעָרִים,
הַלְּבָנוֹן הַיָּשֵׁן, הַנִּרְדָּם?
הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן,
אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת?
וּמַה-שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים?
וּשְׁלוֹם כָּל-הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?
הַאִם-עוֹד לֹא-נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּי
כַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי?
אֶזְכְּרָה יָמִים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי,
אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי.
וְאַחַי הָעֹבְדִים, הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה –
הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר? –
מִי יִתֶּן-לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל-אֶרֶץ
בָּהּ יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר!
כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים –
וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל-יְגוֹנִי,
שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,
צַהֲלִי-נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!שלום רב שובך, ציפורה נחמדת,
מארצות החום אל-חלוני –
אל קולך כי ערב מה-נפשי כלתה,
בחורף בעזבך מעוני.
זמרי, ספרי, ציפורי היקרה,
מארץ מרחקים נפלאות,
הגם שם בארץ החמה, היפה,
תרבינה הרעות, התלאות;
התשאי לי שלום מאחי בציון,
מאחי הרחוקים הקרובים?
הוי מאושרים! הידעו ידוע
כי אסבול, הוי אסבול מכאובים?
הידעו ידוע מה רבו פה שוטניי,
מה רבים, הוי רבים לי קמים?
זמרי, ציפורי, נפלאות מארץ,
האביב בה ינווה עולמים.
התשאי לי שלום מזמרת הארץ,
מעמק, מגיא, מראש הרים?
הריחם, הניחם אלוה את-ציון,
אם עודה עזובה לקברים?
ועמק השרון וגבעת הלבונה –
הייתנו את-מורם, את-נרדם?
ההקיץ משנתו השב ביערים,
הלבנון הישן, הנרדם?
הירד כפנינים הטל על הר חרמון,
אים ירד וייפול כדמעות?
ומה-שלום הירדן ומימיו הבהירים?
ושלום כל-ההרים, הגבעות?
האם-עוד לא-נבלו הפרחים שתלתי
כאשר נבלתי אנוכי?
אזכרה ימים כמוהם פרחתי,
אך עתה זקנתי, סר כוחי.
ואחי העובדים, הזורעים בדמעה –
הקצרו ברינה העומר? –
מי ייתן-לי אבר ועפתי אל-ארץ
בה ינץ השקד, התומר!
כבר כלו הדמעות, כבר כלו הקיצים –
ולא הקיץ הקץ על-יגוני,
שלום רב שובך, ציפורי היקרה,
צהלי-נא קולך ורוני!
מילים: חיים נחמן ביאליק
(לחנים נוספים לטקסט זה)
לחן: לא ידוע כתיבה: תר"ן
|
לאה ברטמן (אַשְׁבֵּל), עמליה (ויולה) חקל, חנה מיכאלי (רוזין) 
שנת הקלטה: 18.12.2008
מקור: אתר זֶמֶרֶשֶׁת את הלחן למדה לאה (ילידת 1929) בילדותה בירושלים. |
על השיר
הלחן הזה הושר בירושלים בשנות השלושים.
ראו את השיר בלחן הידוע ושם הפניה לכל הלחנים.
כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת contact@zemereshet.co.il.
לחנים נוספים באתר
תיווי: יוסי גולדנברג
תגיות
עדכון אחרון: 28.08.2024 03:13:12
© זכויות היוצרים שמורות לזֶמֶרֶשֶׁת ו/או למחברים ו/או לאקו"ם