אשקלון

עִיר לְיַד חוֹפִים שׁוֹכֶנֶת, מֵעָלֶיהָ אוֹר יְקָר. לְבָנָה הִיא וְקוֹרֶנֶת וּפָנֶיהָ לַמָּחָר. אַתְּ זוֹכֶרֶת, הַתִּפְאֶרֶת אַתְּ יוֹדַעַת: בָּא הַיּוֹם. לְהַדְבִּיר שְׁמָמָה סוֹרֶרֶת וְלִכְבֹּשׁ נוֹפִים עַד תֹּם. אַשְׁקְלוֹן, אַשְׁקְלוֹן, תְּבֹרְכִי אַשְׁקְלוֹן, כִּי חִדַּשְׁתְּ בְּבַת-שְׂחוֹק נְעוּרַיִךְ, כִּי מָלְאוּ חוּצוֹתַיִךְ בְּרֹן, אַשְׁקְלוֹן, כִּי פּוֹעֵם לְבָבֵךְ וְנָכוֹן, אַשְׁקְלוֹן, כִּי יָשְׁרוּ בְּעֵינֵינוּ דְּרָכַיִךְ, אָהַבְנוּךְ עַתִּיקָה, נֹאהֲבֵךְ צְעִירָה, נֹאהֲבֵךְ בִּמְלָאכָה וּבְשַׁיִט, אָהַבְנוּךְ מַדְלִיקָה, בְּלִבֵּנוּ שִׁירָה, שֶׁנִּכְתֶּבֶת מוּל יָם, בַּיִת, בַּיִת, אַשְׁקְלוֹן, שַׂגְשְׂגִי נָא בְּאוֹן, אַשְׁקְלוֹן, אַשְׁקְלוֹן. כְּבָר הוֹמוֹת וְעוֹד תֵּהֹמְנָה, הַדְּרָכִים לִנְמַל הָעִיר, וּבַלַּיְלָה עוֹד תַּחְלֹמְנָה אֲרֻבּוֹת שֶׁל צִי אַדִּיר. וְגַנַּיִךְ יִשָּׁתְלוּ בָּךְ, יַעֲטוּ נוֹפֵךְ שׁוֹמֵם, וּבָנַיִךְ יִוָּלְדוּ בָּךְ יִקְרְאוּ לָךְ עִיר וָאֵם. אַשְׁקְלוֹן, אַשְׁקְלוֹן...עיר ליד חופים שוכנת, מעליה אור יקר. לבנה היא וקורנת ופניה למחר. את זוכרת, התפארת את יודעת: בא היום. להדביר שממה סוררת ולכבוש נופים עד תום. אשקלון, אשקלון, תבורכי אשקלון, כי חידשת בבת-שחוק נעורייך, כי מלאו חוצותייך ברון, אשקלון, כי פועם לבבך ונכון, אשקלון, כי ישרו בעינינו דרכייך, אהבנוך עתיקה, נאהבך צעירה, נאהבך במלאכה ובשייט, אהבנוך מדליקה, בלבנו שירה, שנכתבת מול ים, בית, בית, אשקלון, שגשגי נא באון, אשקלון, אשקלון. כבר הומות ועוד תהומנה, הדרכים לנמל העיר, ובלילה עוד תחלומנה ארובות של צי אדיר. וגנייך ישתלו בך, יעטו נופך שומם, ובנייך יוולדו בך יקראו לך עיר ואם. אשקלון, אשקלון...