את מולדת

עַל הָהָר מְטַפְּסִים הַשְּׁבִילִים, בַּמֶּרְחַק פַּעֲמוֹן הַגְּמַלִּים, בַּמִּשְׁעוֹל מוּל פָּרֹכֶת הַלֵּיל, צֵל בְּרוֹשׁ עֲרִירֵי מִתְפַּלֵּל. אַתְּ מוֹלֶדֶת לְאוֹר לְבָנָה אַתְּ כְּמוֹ אִמָּא זוֹכֶרֶת אֶת בְּנָהּ חַלּוֹנֵךְ שֶׁנִּפְתַּח מוּל דְּמָמָה לֹא יֵדַע תַּרְדֵּמָה. עַל יָדֵינוּ קוֹצֵי הַצַּבָּר עַל שְׂפָתֵינוּ חִיּוּךְ: – אֵין דָבָר! – וּבְשָׂרֵנוּ כּוֹאֵב וְאוֹהֵב אֶת מַגַּע אַדְמָתֵךְ הַצּוֹרֵב. אַתְּ מוֹלֶדֶת לְאוֹר לְבָנָה...על ההר מטפסים השבילים, במרחק פעמון הגמלים, במשעול מול פרוכת הליל, צל ברוש ערירי מתפלל. את מולדת לאור לבנה את כמו אימא זוכרת את בנה חלונך שנפתח מול דממה לא ידע תרדמה. על ידינו קוצי הצבר על שפתינו חיוך: – אין דבר! – ובשרנו כואב ואוהב את מגע אדמתך הצורב. את מולדת לאור לבנה...