אייך (לחן בן-יוסף)

מִמְּקוֹם שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם, יְחִידַת חַיַּי וּשְׁכִינַת מַאֲוַיַּי – הִגָּלִי-נָא וּמַהֲרִי בֹאִי, בֹּאִי אֱלֵי מַחֲבוֹאִי; וּבְעוֹד יֵשׁ גְּאֻלָּה לִי – צְאִי וּגְאָלִי וּמָלְכִי עַל-גּוֹרָלִי; וְיוֹם אֶחָד גְּזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי וַהֲמִיתִינִי עִם-אֲבִיבִי. וְתַחַת שִׂפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶּה-נָא נִיצוֹצִי וּבֵין שָׁדַיִךְ יוֹמִי אוֹצִיא, כִּגְוַע בַּעֲרֹב הַיּוֹם בֵּין פִּרְחֵי בְשָׂמִים צִפֹּרֶת כְּרָמִים. אַיֵּךְ? וַאֲנִי עוֹד לֹא יָדַעְתִּי מִי וָמָה אַתְּ – וּשְׁמֵךְ עַל-שְׂפָתַי רָעַד, וּכְרִצְפַּת אֵשׁ בַּלֵּילוֹת עַל-מִשְׁכָּבִי בָּעַרְתְּ בִּלְבָבִי; וָאֵבְךְּ בִּנְדוּדֵי לֵיל, וָאֶשֹּׁךְ כָּרִי וּלְזִכְרֵךְ כָּלָה בְשָׂרִי; וְכָל-הַיּוֹם בֵּין אוֹתִיּוֹת הַגְּמָרָא, בְּקֶרֶן אוֹר, בִּדְמוּת עָב בָּרָה, בַּזַּכָּה מִתְּפִלּוֹתַי וּבִטְהָר-הִרְהוּרַי, בִּנְעִים הֶגְיוֹנַי וּבִגְדָל-יִסּוּרַי – לֹא-בִקְשָׁה נַפְשִׁי כִּי אִם-הִגָּלוֹתֵךְ, רַק-אוֹתָךְ, אוֹתָךְ, אוֹתָךְ...ממקום שאת נסתרת שם, יחידת חיי ושכינת מאויי – היגלי-נא ומהרי בואי, בואי אלי מחבואי; ובעוד יש גאולה לי – צאי וגאלי ומלכי על-גורלי; ויום אחד גזלת נעורי לי השיבי והמיתיני עם-אביבי. ותחת שפתותיך יכבה-נא ניצוצי ובין שדייך יומי אוציא, כגוע בערוב היום בין פרחי בשמים ציפורת כרמים. איך? ואני עוד לא ידעתי מי ומה את – ושמך על-שפתי רעד, וכרצפת אש בלילות על-משכבי בערת בלבבי; ואבך בנדודי ליל, ואשוך כרי ולזכרך כלה בשרי; וכל-היום בין אותיות הגמרא, בקרן אור, בדמות עב ברה, בזכה מתפילותי ובטהר-הרהורי, בנעים הגיוני ובגדל-ייסורי – לא-בקשה נפשי כי אם-היגלותך, רק-אותך, אותך, אותך...

מתוך פרסום בדיד בהוצאת המלחין