אני מאמין

הטקסט מושתת על דברי הרמב"ם בנוסחים שונים לעיקר הי"ב במסגרת הקדמתו לכלל י"ג העיקרים בפרק "חֵלֶק" מתוך מסכת סנהדרין. קראו עוד על הטקסט בוויקיפדיה. בארץ נדפס הלחן כנראה לראשונה בליווי תווים ב"רשומות" [סדרה חדשה, כרך 1 (תש"ו), עמ' 220, במדור "שירי עם", תת-מדור "מבין הלהבות"]. בהקדמה לשיר רשום שם כך:

"אני מאמין בביאת המשיח" מי"ג העיקרים נעשה בימי האבדן והכלייה של גולת פולין עיקר-אמונה ושיר-אמונה. "אני מאמין בביאת המשיח ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא"... כך שרו אלפים ורבבות בוורשה ובלובלין, בלודז ובביאליסטוק, ובשורה זו יצאה נשמתם. נעימת השיר הגיעה לארצנו ע"י פליטי חרב וכבר הנהיגוה בכמה בתי כנסיות בשירת הציבור בשבת לאחר התפילה.

לפי מקורות אחרים, הלחן חובר בגטו ורשה. כך למשל משה פראגר, "אני מאמין, אני מאמין (הניגון בגיטו)" [הפרדס, יט (ט) (כסלו תש״ו) 2], וכך רשום גם אצל וולְוול פסטרנק (Velvel Pasternak), ב-Jewish Music Companion [Tara Publications, 2002, p. 167].

על פי אגדה נפוצה בחוגים חסידיים, הלחן חובר בקרון מוות בדרך למחנה השמדה. את תולדות האגדה חקרה בפרוטרוט מיכל שאול, "גלגולו של ניגון 'אני מאמין' המנונם של מקדשי השם", דפים לחקר השואה כ"ו (תשע"ג), עמ' 109 - 133. לפי מיכל שאול, הגרסה הספרותית הראשונה של הסיפור התפרסמה ב-8.11.1947 בעיתון "דער אמריקאנער" בארצות הברית. עורך העיתון ענה לשאלות קוראים בנוגע ללחן. את תשובתו מיהרו לפרסם באותה שנה בארץ בעיתון הדתי הלא מפלגתי "נרות שבת" (גליון ק"ד, תש"ז) [פרט זה דורש ליבון, כי שנת תש"ז הסתיימה לפני 8.11.1947 – זֶמֶרֶשֶׁת]. וכך נכתב שם:

בעיתון יהודי המופיע באמריקה נשאלה שאלה: כידוע שרים עתה בכל מקום את "אני מאמין באמונה שלימה" בניגון עצוב קורע לבבות ששרו קדושינו היהודים בדרכם למשרפות המוות שהוקמו בידי הנאצים ימ"ש. אולי אפשר לדעת מי היה היוצר של אותו ניגון עצוב וכיצד הגיע אלינו?

תשובה: מחבר הניגון היה ר' עזריאל דוד פאסטאג, מחסידי האדמו"ר ר' שאול שליט"א טויב ממודז'יץ. כשהובילו הנאצים את ר' עזריאל דוד פאסטאג מאוטבוצק למשרפת טרבלינקה, היה שר את "אני מאמין" ברכבת המוות, ורבים שרו אתו. כמה מהיהודים שנסעו אז אתו ניצלו בנס והגיעו לארץ ישראל, והם שלחו את ניגון "אני מאמין" להאדמו"ר ממודז'יץ הנמצא כעת באמריקה. ר' עזריאל היה יוצר ניגונים, ומיד רשם את הניגון ששר ברכבת בכתב תווי נגינה, ואת התווים שלחו היהודים שניצלו להרבי ממודז'יץ, וממנו נפוץ הניגון בכל פינות אמריקה.

הגרסה הספרותית המלאה ביותר ובעלת צביון אגדי מובהק במיוחד היא "הרכבת המתנגנת... (לתולדות הניגון של 'אני מאמין')" מאת פישל פלקסר (חסיד גור ששהה בארץ בעת השואה), בתוך נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה בעריכת מ[שה] ש[מעון] גשורי [הוצאת החברה להפצת החסידות ונגינתה, ירושלים, אלול תשי"ב, עמ' 123 - 125]. במקור זה הרכבת הייתה בדרכה למיידנק, ושם מחבר הניגון אינו מוזכר. מתוך מקור זה:

ופתאום סופק הוא כף אל כף, במוחו נתבשלה כבר המנגינה המופלאה "אני מאמין", מנגינת המוות [...] ברגע של התרוממות הנפש ענה ואמר מחבר המנגינה המודזיצי: את חלקי בעולם הבא אני מוסר למי שיציל את חייו ויביא תווי מנגינת "אני מאמין" להרבי ממודזיץ. הושלך הס בקרון. מיד הגיחו ממחבואם שני צעירים והבטיחו לו להעביר את תווי הנגינה להרבי ממודזיץ בכל מחיר. עלה אחד על כתפי השני ובפצירה שהייתה שמורה אצלו עשה חור בסיפון הקרון, הציץ הראשון דרך החור החוצה ואמר: רואה אני שמים כחולים נמתחים מעל ראשינו וכוכבים מנצנצים וירח בעל פרצוף אבהי מסתכל בי. ומה אתה שומע? שאל השני. החוויר הראשון כולו כסיד ואמר: אני שומע את מנגינת ה"אני מאמין" המושרת על ידי מלאכי השרת והדה עובר בכל שבעת הרקיעים. מיד יצאה בת קול מן השמים: ואמרה אוי להם למחריבי עולמי ואוי להם לרוצחי בניי! [...] ומאותם שני היהודים ששמו נפשם בכפם בכדי להציל את תווי המנגינה של ה"אני מאמין", אחד נהרג בקופצו מהקרון, והשני ניצל והביא במו ידיו את תווי המנגינה להרבי ממודזיץ שמצא את מקלטו באמריקה.

(הסיפור השלם מצוטט באתר הזמנה לפיוט, ולפיו נכתב שירו של יהודה דים "אני מאמין [טרבלינקה]". 

הסיפור כולו נראה בלתי מהימן ובעל מגמה פולמוסית: בגרסת פלקסר שזורים רכיבים על טבעיים אגדיים; שֵם מחנה ההשמדה השתנה בין הגרסאות; חסר שם הניצול שכביכול העביר את הניגון אל הרבי ממודזיץ; והסיפור אינו מתיישב עם תפוצתו הרחבה של הלחן לפי העדות המהימנה יותר ב"רשומות", הסותרת את נסיבות חיבורו כמתואר באגדה. יצוין כי בצמוד לגרסה הישנה מאת פלקסר הובא הלחן (עמ' 122) עם כותרת משנה "שיר הגטו", שאף היא אינה מתאימה לסיפור.

מיכל שאול מביאה גם עדות של בן ציון שנקר על האדמו"ר ממודז'יץ ששמע את הלחן ב-1945 וזיהה את המלחין כעזריאל דוד פסטג. עדות זו פורסמה לראשונה ביידיש ב-1975, ותורגמה בידי מירי פאר, "המנון האמונה מגיא ההריגה", [ערב שבת, כ' בתמוז תשמ"ז, 17.7.1987]. העדות המודפסת כללה את סיפור חיבור הניגון ברכבת, אך בן ציון שנקר בשיחה למיכל שאול שלל את מהימנות הפרטים.

השיר מצוטט בסוף הפואמה "כוכב התקומה" מאת ש. שלום.

(איסוף החומר ועריכתו: ד"ר יוסף גולדנברג)

ביצועים נוספים:

• מקהלת לחן (Lachan)
• מישל היימן (Michel Heymann)
• איזק גודפרנד (Isaac Goodfriend)

מקהלות   מן המקורות   שואה וגבורה   שירי עידוד