לא פעם בקיץ

לֹא פַּעַם, בַּקַּיִץ, עִם רֶדֶת הַיּוֹם, לְאוֹר הַשְּׁקִיעָה הַדּוֹעֵךְ, הָלַכְתִּי אֵלַיִךְ וְעֵת אֲרֻכָּה הִקְשַׁבְתִּי לְקוֹל זִמְרָתֵךְ: "קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי, וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי..." וְחַי בִּי הַזֵּכֶר הַזֶּה הַנּוֹהֵר, הַשֶּׁקֶט הַזֶּה וְהָרֹךְ, וּמֶתֶק-הָעֶצֶב אֲשֶׁר זִמְרָתֵךְ יָדְעָה עַל הַנֶּפֶשׁ לִנְסֹךְ. "קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי, וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי..." וְיֵשׁ כִּי נִדְמֶה לִי, עִם רֶדֶת הַיּוֹם, בִּשְׁלֹט בִּי תּוּגַת-דִּמְדּוּמִים, עֲדַיִן כְּקֶדֶם קוֹלֶטֶת אָזְנִי הַלַּחַן הַהוּא הַתָּמִים: "קָטָן הוּא וְדַל הוּא חַדְרִי, וַאֲנִי בּוֹ שָׁרוּי עֲרִירִי..." לא פעם, בקיץ, עם רדת היום, לאור השקיעה הדועך, הלכתי אלייך ועת ארוכה הקשבתי לקול זמרתך: "קטן הוא ודל הוא חדרי, ואני בו שרוי ערירי..." וחי בי הזכר הזה הנוהר, השקט הזה והרוך, ומתק-העצב אשר זמרתך ידעה על הנפש לנסוך. "קטן הוא ודל הוא חדרי, ואני בו שרוי ערירי..." ויש כי נדמה לי, עם רדת היום, בשלוט בי תוגת-דמדומים, עדיין כקדם קולטת אוזני הלחן ההוא התמים: "קטן הוא ודל הוא חדרי, ואני בו שרוי ערירי..."