שיר אלייך

סְתָו בַּחַלּוֹנוֹת וְאוֹר בַּבַּיִת פְּנִימָה, וְצִפִּיָּתִי כֻּלָּהּ שַׁיֶּכֶת לָךְ. אַתְּ הַבּוֹשֵׁשָׁה לָבוֹא יָמִים יָמִימָה; מַה דָּבָר תֹּאמְרִי לַשֶּׁקֶט שֶׁהָשְׁלַךְ? מַה דָּבָר יַגִּיד לִבֵּךְ שֶׁלֹּא הָגַנִי? מַהוּ אֲבַקֵּשׁ מִיָּד שֶׁלֹּא הוּשְׁטָה? הַאֶת זֶה הַגִּיל אֲשֶׁר עוֹד לֹא בָּאַנִי? הַאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁעַל דְּרָכַי פָּשְׁטָה? רוּחַ רוּחַ עַל שָׁמַיִם, נִרְדְּמָה יְרוּשָׁלַיִם. רוּחַ בַּמִּדְבָּר הוֹמֶה לוֹ, נִרְדָּמִים מֵי-יָם-הַמֶּלַח. רוּחַ, רוּחַ – הַר צוֹפִים... כָּל יָמַי הָלְכוּ מִבְּלִי לָדַעַת אָנָה, כָּל פִּזְמוֹן בְּפִי – תְּרוּעַת תַּאֲנִיָּה. אַל תִּבְכִּי לָהֶם וְאַל תֵּצְאִי הַגַּנָּה, אַל נָא תֶּאֶסְפִים אָחוֹת רַחְמָנִיָּה. לוּ גַּם אֶקְרָאֵךְ וּקְרִיאָתִי נוֹאֶשֶׁת לְעִצְּבוֹן יָמַי אַתְּ אַל תּוֹשִׁיטִי יָד. לַגֵּאִים, אָחוֹת, הָרוּחַ הָעִקֶּשֶׁת, הַגֵּאִים, אָחוֹת, לֹא יְוַתְּרוּ לָעַד. רוּחַ רוּחַ... רַק בְּבוֹא הַיּוֹם וְלֹא אֶרְאֵךְ לָנֶצַח, וּבְחַלּוֹנַיִךְ סְתָו לֹא יְנַשֵּׁב. בְּכַסּוֹת עָפָר אֶת כָּל עַזֵּי-הַמֵּצַח, בְּכַסּוֹת פְּרָחִים אֶת כָּל עַזֵּי-הַלֵּב... אָז צְאִי אֵלַי אֶל הַסַּפְסָל, הַגַּנָּה, וְאִמְרִי: קָרָאתָ, וַאָבוֹא סוֹף-סוֹף... כָּל יָמַי, אָחוֹת, יָשׁוּבוּ אָז מֵאָנָה, כָּל יָמַי, אָחוֹת, יַגִּיעוּ אָז אֶל חוֹף. רוּחַ רוּחַ...סתו בחלונות ואור בבית פנימה, וציפייתי כולה שיכת לך. את הבוששה לבוא ימים ימימה; מה דבר תאמרי לשקט שהושלך? מה דבר יגיד ליבך שלא הגני? מהו אבקש מיד שלא הושטה? האת זה הגיל אשר עוד לוא באני? האת תוגתו שעל דרכי פשטה? רוח רוח על שמיים, נרדמה ירושלים. רוח במדבר הומה לו, נרדמים מי ים המלח. רוח רוח הר צופים. כל ימי הלכו מבלי לדעת אנה, כל פזמון בפי תרועת תאניה. אל תבכי להם ואל תצאי הגנה, אל נא תאספים אחות רחמניה. לו גם אקראך וקריאתי נואשת לעצבון ימי את אל תושיטי יד. לגאים, אחות, הרוח העיקשת, הגאים, אחות, לוא יותרו לעד. רוח רוח... רק בבוא היום ולוא אראך לנצח, ובחלונייך סתו לוא ינשב. בכסות עפר את כל עזי המצח, בכסות פרחים את כל עזי הלב. אז צאי אלי אל הספסל הגנה, ואמרי קראת ואבוא סוף סוף. כל ימי, אחות, ישובו אז מאנה. כל ימי, אחות, יגיעו אז אל חוף.