קטונו מאוד

קָטֹנוּ מְאֹד, מִכָּל עַם נִפְלֵינוּ, יֹאכְלֵנוּ רִפְיוֹן, יִמְעֲדוּ רַגְלֵינוּ. אַךְ יָגַעְנוּ מְאֹד – מָאַסְנוּ, מָאַסְנוּ נְדוֹד. הֵן פֹּה מִפְלָטֵנוּ, זוֹ מוֹלַדְתֵּנוּ – מָאַסְנוּ, מָאַסְנוּ נְדוֹד. לֹא אֶגְרוֹף, לֹא פֶּשַׁע, לֹא אֵיבָה, לֹא רֶשַׁע יַטּוּנוּ כְּפֶסַע מֵאֶרֶץ הַיֶּשַׁע. יֵרֶב זָדוֹן, יִסְעַר סְבִיבֵנוּ, קֶצֶף שִׂנְאָה יִרְעֲמוּ אוֹיְבֵינוּ. אַךְ פֹּה נַשְׁרִישׁ בְּעֹשֶׁר וּבְרִישׁ. הֵן פֹּה מִפְלָטֵנוּ, זוֹ מוֹלַדְתֵּנוּ – בְּעֹשֶׁר וּבְרִישׁ. לֹא אֶגְרוֹף... אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ, מִפְלַט תִּקְוָתֵנוּ!...קטונו מאוד, מכל עם נפלינו, יאכלנו רפיון, ימעדו רגלינו. אך יגענו מאוד – מאסנו, מאסנו נדוד. הן פה מפלטנו, זו מולדתנו – מאסנו, מאסנו נדוד. לא אגרוף, לא פשע, לא איבה, לא רשע יטונו כפסע מארץ הישע. ירב זדון, יסער סביבנו, קצף שנאה ירעמו אויבינו. אך פה נשריש בעושר ובריש. הן פה מפלטנו, זו מולדתנו – בעושר ובריש. לא אגרוף... ארץ מולדתנו, מפלט תקוותנו!...