דוד עצוב

בָּא הַיּוֹם אֵלֵינוּ דּוֹד, וְהַדּוֹד עָצוּב מְאֹד. אֶל אִמָּהּ נִגְּשָׁה יְמִימָה וְאָמְרָה: "הַגִּידִי, אִמָּא, מַה קָּרָה הַיּוֹם לַדּוֹד? לָמָּה הוּא עָצוּב מְאֹד?" "כָּכָה סְתָם", הָאֵם אָמְרָה, "שׁוּם דָּבָר לוֹ לֹא קָרָה", וְהֵבִינָה אָז יְמִימָה – לֹא נָכוֹן אוֹמֶרֶת אִמָּא, וְרָצְתָה מְאֹד מְאֹד לְשַׂמֵּחַ אֶת הַדּוֹד. לְשַׂמֵּחַ, אַךְ בַּמֶּה? אָז הִתְחִילָה מֶה-מֶה-מֶה, מֶה-מֶה-מֶה וּמְיָאוּ-מְיָאוּ, וְהַדּוֹד יוֹדֵעַ מַה הוּא... וּמֵאָז הָיָה הַדּוֹד דּוֹד שָׂמֵחַ עַד מְאֹד!בא היום אלינו דוד, והדוד עצוב מאוד. אל אמה ניגשה ימימה ואמרה: "הגידי, אימא, מה קרה היום לדוד? למה הוא עצוב מאוד?" "ככה סתם", האם אמרה, "שום דבר לו לא קרה", והבינה אז ימימה – לא נכון אומרת אימא, ורצתה מאוד מאוד לשמח את הדוד. לשמח, אך במה? אז התחילה מה-מה-מה, מה-מה-מה ומיאו-מיאו, והדוד יודע מה הוא... ומאז היה הדוד דוד שמח עד מאוד!