השבועה

אֲנַחְנוּ אֲשֶׁר פֹּה הוֹשַׁטְנוּ יָדַיִם, כָּרַתְנוּ בֵּינֵינוּ בְּרִית נֶפֶשׁ וָדָם. עֵדָה הִיא הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם – כָּמוֹהָ לָנֶצַח דְּבָרֵנוּ קַיָּם. וְאִם גַּם תּוֹסֵפְנָה יָדַיִם לִפְשֹׁעַ, וְאִם פִּי שִׁבְעָה גַּם יִגְדַּל הַמַּכְאוֹב, אֲנַחְנוּ נוֹסִיף לַחֲרֹשׁ וְלִזְרֹעַ, בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם נֵלֵךְ עַד הַסּוֹף!אנחנו אשר פה הושטנו ידיים, כרתנו בינינו ברית נפש ודם. עדה היא השמש אשר בשמיים – כמוה לנצח דברנו קיים. ואם גם תוספנה ידיים לפשוע, ואם פי שבעה גם יגדל המכאוב, אנחנו נוסיף לחרוש ולזרוע, בתלם, בתלם נלך עד הסוף!

מקור: "שירי עבודה ומולדת קובץ שני", מרכז לתרבות והסברה, עמוד 5