נלך

אַתְּ יָשַׁבְתְּ עַל יָדִי לְסַפֵּר אַגָּדוֹת אַךְ דְּבָרַיִךְ הָיוּ מְצִיאוּת בְּרֻבָּם; לֹא רָצִית לְהַכְאִיב וְהִכְאַבְתְּ עַד מְאֹד, צָרְבָה לְשׁוֹנֵךְ כְּבַרְזֶל מְלֻבָּן. וּמְאוּם לֹא הָיָה כִּי הָיָה זֶה הַכֹּל, וְהָיָה זֶה בְּלֹא לָמָּה, וְהָיָה זֶה בְּלֹא אֵיךְ. מִבַּעַד לַחַלּוֹן רַק הַלֵּיל הַכָּחֹל וּצְלִיל נְשִׁימָה הַלּוֹחֵשׁ לִי נֵלֵךְ, נֵלֵךְ... נֵלֵךְ – הַלֵּב יְלַמְּדֵנוּ לִצְעֹד, נֵלֵךְ – אֶל הַלֵּיל שֶׁבָּלַע אֶת הַסּוֹד, נֵלֵךְ – לְלֹא עֵד, לְלֹא גְּבוּל, לְלֹא חֹק, נֵלֵךְ וְנִשְׁתֹּק וְנִשְׁתֹּק וְנִשְׁתֹּק. מִבַּעַד לַחַלּוֹן רַק הַלֵּיל הַכָּחֹל וּצְלִיל נְשִׁימָה הַלּוֹחֵשׁ לִי נֵלֵךְ, נֵלֵךְ... בְּחַדְרִי צָלְלוּ הַצְּלָלִים עַל הַקִּיר, הִתְנַגְּחוּ הָאוֹרוֹת מִן הָרְחוֹב שֶׁנָּדַם, נִתְמַזֵּג יְגוֹנִי בִּיגוֹנֵךְ הַטָּמִיר וְנִצְרַב בְּאִשּׁוֹ הַסּוֹאֵן שֶׁל הַדָּם. וּמְאוּם לֹא הָיָה...את ישבת על ידי לספר אגדות אך דברייך היו מציאות ברובם לא רצית להכאיב והכאבת עד מאוד צרבה לשונך כברזל מלובן ומאום לא היה כי היה זה הכול והיה זה בלא למה והיה זה בלא איך מבעד לחלון רק הליל הכחול וצליל נשימה הלוחש לי נלך, נלך נלך, הלב ילמדנו לצעוד נלך, אל הליל שבלע את הסוד נלך, ללא עד, ללא גבול, ללא חוק נלך ונשתוק ונשתוק ונשתוק מבעד לחלון רק הליל הכחול וצליל נשימה הלוחש לי נלך, נלך בחדרי צללו הצללים על הקיר התנגחו האורות מן הרחוב שנדם נתמזג יגוני ביגונך הטמיר ונצרב באשו הסואן של הדם. ומאום לא היה כי היה זה הכול...