הקטן
גופן
הגדל
גופן
הפתעת חליליות וזמר מוקדם ביער

התלהבה וסיפרה: גלי מזמרשת


אתמול (יום שישי, 2.2.18), הלכנו לטייל ביער ראש העין. 
ואז ראינו המון ילדים יורדים מאוטובוס, בדיוק במקום שבו רצינו לטייל. 
התבאסנו, והלכנו לכיוון ההפוך. 
אבל השביל בכיוון ההפוך נגמר מהר. וחזרנו. ואיזה מזל שחזרנו!
לאחר כמה מטרים, אני רואה קבוצת ילדים יושבים בחצי גורן עם חליליות בפיהם ותווים לפניהם.
מייד שלפתי את החלילית (שנמצאת אצלי פק"ל בתיק), והתיישבתי אתם. 



ביקשתי לעלעל בחוברת התווים שלהם, ונדהמתי: "פה בארץ חמדת אבות", "שורו הביטו וראו", "היו זמנים", ועוד המון כאלה!



שאלתי אותם מה הם עושים שם, ומי המורה שלהם. 
אמרו שזה יום של אירוע ביער לכבוד ט"ו בשבט, שיש הרבה תחנות מוסקליות (ואחרות) מכמה בתי ספר, ושהם תלמידי כיתות ג'-ה'. ושהמורה היא דבורה. ושתכף דבורה תבוא.

ואז דבורה באה. וזה נראה לה לגמרי נורמלי שאני שם עם החלילית בין כל הילדים. רק אח"כ אמרתי לה שאני מזמרשת, והיא התרגשה לשמוע. בכיפיות ובשִמחה ובנונ-שלאנס שאלה: "רוצה שירי ציונות"?
ואז אמרה "רגע, נפתח ב'שיר העמק', בשלושה קולות."
"שיר העמק"! השיר שלי! שאני הכי אוהבת! בשלושה קולות! באמצע היער! ילדים בחליליות!
גם הילדים הגיבו ב"ישששש" ובקריאות שמחה והתחילו לנגן. ככה, פשוט. בלי הגברה, בלי במות, בלי עניינים:

ואז הם המשיכו ל"שורו הביטו וראו", "שאו ציונה נס ודגל", "שיר בוקר למולדת" ו"היו זמנים". בארנסל היו להם גם "פה בארץ חמדת אבות", "על גבעות שייח' אברק", "רבותיי ההיסטוריה חוזרת" ועוד, אבל כבר הייתי חייבת ללכת.

ואז בא בחור צעיר, סטודנט, ואמר לדבורה: "רק בזכותך אני מכיר את השירים האלה ואוהב אותם!". הוא היה תלמיד של דבורה ביסודי.

בהמשך היו תחנות מקסימות נוספות של חליליות, של מנדולינות וכלי נשיפה שונים. וזה היה מקסים. אבל רק בתחנה של דבורה ניגנו את השירים האלה. דבורה סיפרה שבחרה כמה שירים קאנוניים מכל עשור, והיא גם מלמדת את הרקע לכל שיר.

כל-כך פשוט, טבעי, מעשיר, ערכי ומחבר. וכל-כך כל-כך לא טריוויאלי כיום. 

כיפאק לדבורה הירש ולבי"ס הניסויי לקיימות אפק בראש העין, וכן למנהלת דפנה רודיק!

בתמונה: עם דבורה (משמאל)