בלילות מוסקבה

דּוּמִיָּה בַּגַּן, רַחַשׁ לֹא נִשְׁמָע, נִרְדְּמָה הָעִיר לְשַׁלְוָה. לוּ יָכֹלְתְּ לָדַעַת כַּמָּה לִי יָקְרָה כָּל דַּקָּה בְּלֵילוֹת מוֹסְקְבָה. אוֹר כָּסוּף שׁוֹלַחַת הַלְּבָנָה, הַנָּהָר זוֹרֵם, אֵין אַדְוָה. שִׁיר עָצוּב נִשְׁמָע, אַךְ כְּמוֹ נִרְגָּע, מָה שְׁלֵוִים הֵם לֵילוֹת מוֹסְקְבָה. שַׁחַר כְּבָר עוֹלֶה וּמַפְצִיעַ אוֹר, לָמָּה תֵּעָצְבִי, אֲהוּבָה? בִּי-נִשְׁבַּעְתִּי כִּי לָעַד אֲנִי אֶזְכֹּר קַיִץ זֶה בְּלֵילוֹת מוֹסְקְבָה.דומייה בגן רחש לא נשמע נרדמה העיר לשלווה לו יכולת לדעת כמה לי יקרה כל דקה בלילות מוסקבה אור כסוף שולחת הלבנה הנהר זורם אין אדווה שיר עצוב נשמע אך כמו נרגע מה שלווים הם לילות מוסקבה שחר כבר עולה ומפציע אור למה תיעצבי אהובה בי נשבעתי כי לעד אני אזכור קיץ זה בלילות מוסקבה