השדות החרושים ♫

הַשָּׂדוֹת הַחֲרוּשִׁים
זְרוּעִים וּמַחֲרִישִׁים.

בְּסֵתֶר אֲדָמָה יָנוּחוּ גַרְעִינִים,
שָׁם בָּאֲפֵלָה חֲבוּיִים וּטְמוּנִים.

כָּכָה נָחָה אֲדָמָה,
וְלַגֶּשֶׁם מֶה עָגְמָה.

כָּלִים זְרָעִים לַחֹפֶשׁ וּמְצַפִּים לָאוֹר,
מִבֵּין הָרְגָבִים חוֹרְגִים הֵם אֶל הַדְּרוֹר:

עַד מָתַי נִשְׁכֹּן בָּאֹפֶל
דוֹמְמִים וּמַחֲרִישִים,
וּסְבִיבֵנוּ הָרְגָבִים
חֲרֵבִים וִיבֵשִׁים?!

רֵד נָא, הַגֶּשֶׁם,
רַוֵּה אַדְמָתֵנוּ!
עַד אָנָה, עַד אָנָה
נִשְׁכַּב בְּבָשְׁתֵּנוּ,

וְלֹא נִרְאֶה בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ,
עַד מָתַי? עַד מָתַי?

הֵרָגְעוּ נָא, גַּרְעִינִים,
נוּחוּ נָא - שַׁאֲנַנִּים!
מַה-שִּׁירָה זוֹ אֲבֵלָה -
הֵן קְרוֹבָה הַגְּאֻלָּה.

שׁוּר: בְּפַאֲתֵי הָרֶכֶס, יָמָּה,
מִתְרַחֵשׁ דָּבָר;
עָב אֶל-עָב תִּתְקַבֵּצְנָה שָׁמָּה,
מְגִיחוֹת מִן הַמִּסְתָּר.

כִּי הִנֵּה נִתַּן הַצָּו -
עֲנָנִים יוֹצְאִים לַקְּרָב.
הֵם דּוֹאִים אֶל הַכַּרְמֶל,
יַרְכְּתָיו בַּעֲרָפֶל.

שֶׁטֶף הַמַּיִם
נִתַּך מִשָּׁמַיִם,
וְאֶבֶן אֶל אֶבֶן
נוֹקֶשֶׁת-נוֹקֶשֶׁת,
שִבֹּלֶת-הַמַּיִם
רוֹעֶשֶׁת-גּוֹעֶשֶׁת...

הַוָּאדִי רוֹעֵשׁ,
הַוָּאדִי גּוֹעֵשׁ...

הוֹי, גַּרְעִין!
הַסְכֵּת וּשְׁמַע!
דְּרֹךְ נָא עֹז -
וּבִדְמָמָה.

נְבֹט, נְבֹט, וְאַל עֲמוֹד!
חֲרֹג!
לָאוֹר עֲרֹג!

כָּל גַּרְעִין הֵחֵל לִנְבֹּט,
בְּאוֹר עוֹלָם יָצָא לִרְאוֹת;
כִּי-פָּרְצוּ חָרְגוּ כֹּחוֹת,
כְּבָר הוֹרִיקוּ הַשָּׂדוֹת.

הַשָּׂדוֹת מַה-מּוֹרִיקִים,
מוֹרִיקִים וּמְשַׂגְשְׂגִים.

הַשָּׂדֶה - אָבִיב!