כותב משה דוד שוב (אביו של מחבר המילים) בספרו זכרונות לבית דוד (ירושלים, תשל"ג), עמ' קס"ה:

נסעתי ללונדון אל הקונגרס [הציוני העולמי] הרביעי . . . דרך פריז. בני היה אז תלמיד הפקולטה, ולכבוד הקונגרס חיבר שיר, ששרתי אותו בלונדון לפני מכיריי הציונים. הד"ר ליאופולד כהן, שהיה יד ימינו של ד"ר הרצל, התאהב בשיר הזה ולא עזב אותי עד שלמד אותו בעל פה, ואחר כך הפיץ אותו בין הסטודנטים בווינה, שעשו אותו לשיר הסטודנטים . . . שרו אותו לפנים גם בבתי הספר בארץ ישראל.

זיהוי מחבר המילים גם לפי הכתבה "החלוץ הראשון בגליל (האדון דוד שוב, מייסד המושבות ראש פינה ומשמר הירדן)", דואר היום, 19.8.1924: 

בנו יחידו [של דוד שוב], הד"ר י. דויד, אחד הרופאים המצוינים של הדסה ומחברו של השיר העממי הלאומי הידוע "קומו הגולים". 

המילים נדפסו בפרסומים רבים, לעתים תחת השם "מזרחה" בהם "אוצר שירי ציון" ו"כינור ציון" (1910) ואף ב"ספר שירי התחייה" שיצא לאור בבגדד ב1925 ובחוברת שירים לפורים "ברושורה די לאס קופלאס די פורים" שרובה בלדינו שנדפסה באלכסנדריה בתרפ"ט (1929), עמ' 6, וכן נמצאו במחברת השחורה של רבקה פיינשטיין (גרבובסקי). הלחן, לעומת זאת, נדיר. מאיר נוי מתעד את הלחן בכרטסתו (עמ' 111 במקבץ הסרוק), על פי "פרקי זכרונות" מאת משה מדליה, שיצאו בסטנסיל בשנת 1968, עמ' 36. משה מדליה (בן 72 בעת יציאת ספרו) מביא את השיר כדוגמה ל"שירתם הנלהבת של הבילו"יים מייסדי גדרה ובוניה". עם זאת, הלחן מותאם לנוסח ספרדי-דקדוקי של הטקסט, שמשקלו מותאם בעיקרו לעברית אשכנזית. לפיכך אפשר שתחילה זומר השיר באופן שונה.

נוי גם מזהה את שמו המדויק של המחבר, ומתעד עדויות נוספות על כך שהשיר זומר: עדות של רוסוטו שהשיר זומר באגודת "בר כוכבא" בווינה; וכן עדות המובאת בספרה של גליה ירדני "דיליז'אנס לשנים ראשונות" מאת גליה ירדני (1965), עמ' 74. עדות זו מקורה במכתב למערכת בחתימת יוסי בעתון "השקפה":

אדוני העורך, מתפלא אנכי עליך על כי עברת בשתיקה על הטיול הנפלא אשר היה להם לתלמידי בית הספר למל בשבוע שעבר  . . . הנה שרים מהקצה הזה "עוד לא אבדה תקוותנו" ומהצד השני כבר נשמע "קומו הגולים". מלפנינו  הולכים חבורות תלמידים ומפקח על ידם ומשוררים "חושו אחים חושו" ומאחרינו ירעש האוויר מקול "שם במקום ארזים".

לפי גליה ירדני, מקור הקטע בעתון "השקפה" משנת תרס"ב (1902); הקטע שב ונדפס גם בעיתון "למרחב" בכתבה "היה היו זמנים בעיתונות העברית: הלבנון, החבצלת, ההשקפה וכל השאר", 3.6.1961, עמ' 6, ושם מזוהה המקור כ"גליון ט"ו" של "השקפה", ללא ציון שנה. עם זאת, המכתב אינו נמצא בגליון ט"ו בשנת תרס"ב (שנה שלישית של העתון), וכן אינו עולה בחיפוש באתר "עתונות יהודית היסטורית"; אפשר שהמקור משנת תרס"א (שנה שנייה של העתון) שאינה סרוקה שם.

להלן עדויות נוספות על כך שהשיר הזה זומר:

בחלק השני של הכתבה "טיול תלמידי בית המדרש למורים" בעיתון "השקפה", 21.6.1904:

נשיר שיר עברי! אמר לנו האדון [דוד] ילין, וכולנו פצחנו רינה ונשיר שירים עברים. "קומו הגולים"! 

לפי עדות יוסף עוזיאל, "התנועה הציונית וארגוניה" בתוך שאלוניקי - עיר ואם בישראל (המכון לחקר יהדות שאלוניקי, תשכ"ז 1967), עמ' 116 -117:

לפי הצעתו של הד"ר יצחק אפשטיין, ששימש אז [כנראה בתקופה בין 1908 ל1912] כמנהל ביה"ס תלמוד התורה הגדול, יסדנו מחלקה לבנות, ילדות ובחורות, וכן מחלקה חדשה לשיעורי ספורט לילדים ומבוגרים. מספר חברינו הגיע אז ל-500. . . . מאחר שלא הספקנו לאמן במשך ימות החול את כל המחלקות, היינו נאלצים להתאמן גם בשבת בבוקר. לא מצאנו לתכלית זו מקום מרווח יותר מאשר חצר בית הכנסת המרכזי תלמוד תורה הגדול. אבל דא עקא, ביתו של הרב הראשי דאז רבי יעקב מאיר זצ"ל היה ממולנו והרב היה יכול מעל גזוזטרת ביתו להשקיף על כל תנועותינו. זכורני: באחד הימים קראני הרב אליו ואמר לי: "דע לך אטיל עליך חרם". אז עניתי לו: "אדוני הרב חושד בכשרים. בנות אלו מתפללות לפי רוח התקופה. מה שם בבית הכנסת קראו "ובא לציון גואל" אף הן שרו "שאו ציונה נס ודגל"; מה שם התנועעו ימינה ושמאלה והתכופפו בברכת "מודים" באומרם "ותחזינה עינינו בשובך לציון", אף הן עשו תנועות בקדנציה לכל צד והלכו בסך בחצר כשהן שרות "קומו הגולים, עולכם הסירו".

עדויות מספרי זיכרון לקהילות שחרבו במזרח אירופה:

שתי עדויות מתוך ספר גורליצה: הקהילה בבניינה ובחורבנה בעריכת מ. י. בר-און (הוצאת אגודת גמ"ח והנצחה מייסודם של יוצאי גורליצה והסביבה בישראל, 1962):

חיים חן, "מראות ומאורעות מימי מלחמת העולם הראשונה", עמ' 84:

 ימי הצהרת בלפור עברו בשקט יחסי, אם כי ידענו להעריך גודל ערכה של ההצהרה והאפשרויות הרחבות שנפתחו בעקבותיה למפעל הציוני. שקט יחסי זה נבע אולי ממצבנו בימי המלחמה, שאנו ה"אוסטרים" היינו בעלי ברית של הטורקים, אנוסים היינו לכבוש רגשותינו בליבנו, אך השאיפה לחירות לאומית לא התחשבה עם מעצורים מלאכותיים וביקשנו פורקן לרוחנו בכל הדרכים האפשריות - ולוא בשיר. אז היינו מרבים לשיר שירו הנפוץ של נתן בירנבאום: "קומו הגולים, עולכם הסירו... [מביא שורות 1 עד 6 בדילוג על שורה 4].

אסתר בירון-ברדנסדופר, "נוף הנעורים בעיירתנו", עמ' 138:

אחרי ששת ימי העבודה היינו מטייללים בשבתות בהרי הלאסיק ונותנים פורקן לרגשותינו בשירה אדירה רווייה געגועים וכיסופים לארץ משאת נפשנו, כגון "קומו הגולים" לנתן בירנבאום.

הייחוסים לנתן בירנבאום (הוא נתן בירנבוים) שגויים. הוא היה מנהיגה הרוחני של אגודת הסטודנטים היהודיים בווינה "קדימה", שאכן אימצה לה את השיר.

עדות אריה אבינדב, מתוך "לחוף נהרות (פרקי חיים והווי של עיירה)", בתוך קהילת אוסטילה בבניינה ובחורבנה (הוצאת ארגון יוצאי אוסטילה בישראל ובתפוצות, 1961), עמ' 50 - 51:

בהשפעת הצהרת בלפור קמו ארגונים ציוניים שונים, נערכו תהלוכות, נשפים ו"אקדמיות" וכו'. אכן, תהלוכת ל"ג בעומר של אותה שנה המחישה את חזון העצמות היבשות. ממש נשמעו בה פעמי הגואל . . . צלילי תזמורת פורצים אי שם בעוז והם הולכים וקרבים, מנגינת התעוררות וניצחון . . . והנה מגיעה התזמורת ואחריה תהלוכה שכמוה לא ראתה אוסטילה מיום היווסדה. דגלי תכלת-לבן מתנפנפים באוויר. חברי "הדור הצעיר", הנערות בשמלות לבנות והנערים בחולצות כחולות, צועדים בשורות כשהם מוקפים שרשרות-נייר תכלת-לבן ואחריהם - ארגונים ציוניים שונים על דגליהם וסיסמאותיהם. לאחרונה - קהל מגוון הזורם מכל הרחובות והסמטאות ומצטרף לתהלוכה. התזמורת נדמה ומתוך שורות הנוער פורצת שירה אדירה, נשגבה, מרטיטת נפש: קומו הגולים, עולכם הסירו... [מביא את הבית הראשון]. לא רבים הנזקקים למילים העבריות, אך הנפש היהודית צמאת הגאולה והדרור מרגישה את תוכנן...

חיים לנסקי כתב בתקופת מאסרו בסיביר (1934 ואילך) בשירו "איגרת ב' לרוברט לוין" (נדפס בספר מעבר נהר הלתי, הוצאת עם עובד, 1960), עמ' 169:

לא עוד זרחין אגב שטיפת כלים/ירון בחיל "קומו הגולים"

(לפי ההערות בספר, עמ' 206, רוברט לוין היה מידידיו של חיים לנסקי בלנינגרד, פעיל באיסוף ספרים רוסיים בשביל הספרייה הלאומית בירושלים. גם הוא נכלא במחנה הסגר, בבלחש שבקזחסטן; זרחין הוא אלכסנדר זרחין; לפי זכרונותיו באותו ספר, עמ' 256 - 260, הכיר את לנסקי עוד לפני מאסרם והם נאסרו כל אחד במחנה אחר).

 בכתבה "יופי מציל חיים" (24.4.2017) מתעדת שמחה סיאני את מילות השיר מפי זאב (וילי) נעמן, ניצול שואה יליד 1937, שהיה נוהג לבצע את השיר במחנות העקורים אחרי מלחמת העולם השנייה, אך בבירור עמו עולה שהוא דקלם את השיר ולא הכיר את השיר במנגינה.

איסוף מידע: יוסף גולדנברג