שיר הפואמה הפדגוגית (לחן לא ידוע)

בְּסִמְטָה אֲפֵלָה וְאִלֶּמֶת הִתְיַפְּחוּ יַחְפָנִים בְּשִׁירָה, אַךְ נַפְשֵׁנוּ הַנֶּפֶשׁ אִלֶּמֶת וְהַלֵּב בְּתוֹכֵנוּ כֹּה רַע. בֶּעָבָר לֹא מִכְּבָר הֵן הָיִינוּ זֻהֲמַת הַשְּׁוָקִים, הָרְחוֹבוֹת. שֹׁד וָשֶׁבֶר הָיוּ אָז אָבִינוּ וּבֵיתֵנוּ סַפְסָל בַּשְּׂדֵרוֹת. וְהַלֵּב מְיֻתָּם וְקוֹדֵחַ וּבוֹכֶה כְּזָמִיר עֲרִירִי עַל שְׁנוֹת נֹעַר יָפוֹת שֶׁל פּוֹחֵחַ שֶׁנָּבְלוּ בְּמַרְתֵּף אַפְלוּלִי.בסמטה אפילה ואילמת התייפחו יחפנים בשירה, אך נפשנו הנפש אילמת והלב בתוכנו כה רע בעבר לא מכבר הן היינו זוהמת השווקים, הרחובות, שוד ושבר היו אז אבינו וביתנו ספסל בשדירות. והלב מיותם וקודח ובוכה כזמיר ערירי, על שנות נוער יפות של פוחח, שנבלו במרתף אפלולי.