הָרוּחַ שׁוֹטְטָה עַל פְּנֵי הַיַּעַר בְּדוּמִיָּה נוּגָה שֶׁל בֵּין עַרְבַּיִם. הַנַּחַל לֹא חָדַל, צְלִיל קוּקִיָּה חָזַר, פָּרְחוּ יוֹנִים מֵאֲרֻבַּת הַבַּיִת. אִם יֻצַּת הָאוֹר בַּכְּפָר עַל גְּדוֹת הַלֵּיל, וּסְלִיל עָשָׁן יוּעַם בְּרוּחַ כְּחַלְחַלָּה, גַּם אַתְּ, נַפְשִׁי שֶׁלִּי, פִּרְקִי אֶת תַּרְמִילַיִךְ וַעֲלִי עִמּוֹ, שׁוֹתֶקֶת, לְעוֹלָה.הרוח שוטטה על פני היער בדומיה נוגה של בין ערביים. הנחל לא חדל, צליל קוקיה חזר, פרחו יונים מארובת הבית. אם יוצת האור בכפר על גדות הליל, וסליל עשן יועם ברוח כחלחלה, גם את, נפשי שלי, פרקי את תרמילייך ועלי עמו, שותקת, לעולה.