אֵיפֹה אֲנִי צָמַחְתִּי יָא חָבִיב?
עַל מִדְרָכוֹת שֶׁל אִמָּא תֵּל אָבִיב
אֵיפֹה אֲנִי גָּדַלְתִּי בָּעוֹלָם?
בֵּין מוּגְרַבִּי וּבֵין רְצִיף הַיָּם.
לָכֵן אֲנִי זוֹכֵר עוֹד, יָא חָבִיב,
אֶת הַלֵּילוֹת שֶׁל אִמָּא תֵּל אָבִיב
חַשְׁמַל גָּדוֹל בָּעַר בַּפָּנָסִים
וּפָנָסִים הֵאִירוּ אֶת נִסִּים.
וְאָנֹכִי אַדְלִיק, רַבִּי,
אֶת הַפָּנָס שֶׁל מוּגְרַבִּי
וְלַפָּנָס הַהוּא, יָא לֵיל,
שֶׁל כִּכָּר הֶרְבֶּרְט סָמוּאֵל.
עַכְשָׁיו עוֹמֵד פָּנָס בְּלִי אוֹר,
עוֹמֵד כְּקֵן בְּלִי צִפּוֹר!
הָה, אֲחֵרִים הָיוּ כָּל כָּךְ
לֵילוֹת שֶׁל תֵּל אָבִיב יָא אָח!
עַל הַגַּגּוֹת דָּלְקוּ אָז, יָא רִבּוֹן,
רֶקְלָמוֹת שֶׁל סִיגַרְיוֹת וְסַבּוֹן
אָדֹם, כָּחֹל וְכָל מִינֵי פַּסִּים
הַבֵּט וְתֶהֱנֶה לְךָ, נִסִּים.
עַכְשָׁיו אֵין אוֹר, עַכְשָׁיו יֵשׁ רַק מִקְלָט.
אֲנִי יָשֵׁן בּוֹ רַק לִכְבוֹד שַׁבָּת
כִּי הַמִּקְלָט שֶׁלִּי, תָּבִין, חָבִיב,
תָּמִיד הָיְתָה רַק אִמָּא תֵּל אָבִיב.
לָכֵן הַיּוֹם יוֹצֵא לִבִּי
אֶל הַפָּנָס שֶׁל מוּגְרַבִּי
וְלַפָּנָס הַהוּא, יָא לֵיל,
שֶׁל כִּכָּר הֶרְבֶּרְט סָמוּאֵל.
עַכְשָׁיו עוֹמֵד פָּנָס בְּלִי אוֹר,
עוֹמֵד כְּקֵן בְּלִי צִפּוֹר!
הָה, אֲחֵרִים הָיוּ כָּל כָּךְ
לֵילוֹת שֶׁל תֵּל אָבִיב יָא אָח!
אֲבָל אֲנִי יוֹדֵעַ, יָא חָבִיב,
יַבְרִיקוּ שׁוּב לֵילוֹת שֶׁל תֵּל אָבִיב!
פִּתְאֹם בָּעֶרֶב, בְּחַיֵּי נִסִּים,
נָאִיר פֹּה חַלּוֹנוֹת וּפָנָסִים!
וּבִדְמָעוֹת נִרְאֶה אָז, יָא רִבּוֹן,
רֶקְלָמוֹת שֶׁל סִיגַרְיוֹת וְסַבּוֹן
וּמִשִּׂמְחָה וְהִתְרַגְּשׁוּת, יָא אָח,
כְּבָר גַּם לִכְעֹס עַל רוּטֶנְבֶּרְג נִשְׁכַּח.
וְאָנֹכִי אַדְלִיק, רַבִּי,
אֶת הַפָּנָס שֶׁל מוּגְרַבִּי
וְלַפָּנָס הַהוּא, יָא לֵיל,
שֶׁל כִּכָּר הֶרְבֶּרְט סָמוּאֵל.
וּבָעוֹלָם כֻּלּוֹ גַם כֵּן
יָשׁוּב הָאוֹר אֶל תּוֹךְ הַקֵּן,
וּמַבְרִיקִים יִהְיוּ, חָבִיב,
לֵילוֹת שֶׁל תֵּל אָבִיב יָא אָח!
איפה אני צמחתי יא חביב?
על מדרכות של אמא תל אביב
איפה אני גדלתי בעולם?
בין מוגרבי ובין רציף הים.
לכן אני זוכר עוד, יא חביב,
את הלילות של אמא תל אביב
חשמל גדול בער בפנסים
ופנסים האירו את נסים .
ואנוכי אדליק, רבי,
את הפנס של מוגרבי
ולפנס ההוא , יא ליל,
של ככר הרברט סמואל.
עכשיו עומד פנס בלי אור,
עומד כקן בלי ציפור!
הה, אחרים היו כל כך
לילות של תל אביב יא אח!
על הגגות דלקו אז, יא רבון,
רקלמות של סיגריות וסבון
אדום, כחול וכל מיני פסים
הבט ותהנה לך, נסים.
עכשיו אין אור, עכשיו יש רק מקלט.
אני ישן בו רק לכבוד שבת
כי המקלט שלי, תבין, חביב,
תמיד היתה רק אמא תל אביב.
לכן היום יוצא ליבי
אל הפנס של מוגרבי
ולפנס ההוא , יא ליל,
של ככר הרברט סמואל.
עכשיו עומד פנס בלי אור,
עומד כקן בלי ציפור.
הה, אחרים היו כל כך,
לילות של תל אביב, יא אח.
אבל אני יודע, יא חביב,
יבריקו שוב לילות של תל אביב!
פתאום בערב, בחיי נסים,
נאיר פה חלונות ופנסים!
ובדמעות נראה אז, יא רבון,
רקלמות של סיגריות וסבון,
ומשמחה והתרגשות, יא אח,
כבר גם לכעוס על רוטנברג נשכח.
ואנוכי אדליק, רבי,
את הפנס של מוגרבי
ואת הפנס ההוא , יא ליל,
של ככר הרברט סמואל.
ובעולם כולו גם כן
ישוב האור אל תוך הקן,
ומבריקים יהיו, חביב,
לילות של תל אביב יא אח!
זיהוי המלווה לפי מארז התקליטורים. לפי כתבה בעיתון "מעריב" מיום 4.11.1980, אסתר גמליאלית שרה את השיר "נסים" (כנראה השיר הזה, אך אולי "אני נסים") במופע "כרם היה לידידי" שנערך ב"צוותא" והוקלט עבור גלי צה"ל. ייתכן שזה מקור ההקלטה.
מתוך "הגייס העליז: כל בו בשמונה תעלולים", תכנית נ"ה של תיאטרון "המטאטא" (בכורה: 12.11.1940) [ההצגה] מאת נ. יצחקי.
לפי מנחם דורמן, הערות ל"נתן אלתרמן: פזמונים ושירי זמר" כרך א, עמ' 300 [אולי מצטט מהתכניה]:
אחד בוכהאלטר [מנהל חשבונות] לא נמצא כשר לשרת בצבא. מחמת פגם זה בחורתו מואסת בו, או-אז עולה בדעתו להקים בעצמו גייס חדש - את הגייס השישי, "העליז", שתפקידו להתקיף ולנצח את האויב הפנימי בדמותם של קמצנות, של ניצול מצוקת הזולת וכיו"ב. . . מסביב לשמונת התעלולים נרקמים פזמוני אלתרמן [בהם] על הילד נסים הישן ברחובות חוץ משבת שבשת הוא ישן במקלט.