מַה נִּשְׁמַע לִרְגָעִים,
קוֹל מִכָּל אַפְסָיִם:
"כִּי אָבַל נָבַל עַמֵּנוּ?
עָצְמָתֵנוּ פַּסָּה,
כָּל רוּחַ נָמַסָּה –
אֵין עוֹד חַיִּים בִּלְבָבֵנוּ?"
הוֹי, שׂוֹנְאֵינוּ הַסּוּ!
הָסִיר אֵיבָה נַסּוּ,
אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵיכֶם;
אָז תִּרְאוּ, תָּבִינוּ,
תַּשְׂכִּילוּ, תַּאֲמִינוּ,
כִּי נַעֲלִים אָנוּ עֲלֵיכֶם.
לֹא יִירָא כָל רֶצַח,
לֹא יִבּוֹל לָנֶצַח
עַם מוֹצִיא רָב אַנְשֵׁי רוּחַ:
הַכֹּהֲנִים, הַלְוִיִּם,
וּמְשׁוֹרְרִים וּנְבִיאִים,
חוֹרְתֵי אִמְרֵי, אֵל עַל לוּחַ.
הֵם כִּשְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת,
עַד קֵץ כָּל הַדּוֹרוֹת,
יָאִירוּ אֶל יוֹשְׁבֵי חָלֶד;
כִּי רָמוּ, נִפְלָאוּ,
לָכֵן לֹא יִגְוָעוּ,
וּבָם יֶהְגֶּה שָׂב גַּם יָלֶד.
גַּם שָׂרֵי הַצְּבָאוֹת
כַּכְּפִירִים, כָּאֲרָיוֹת,
בָּנוּ תָמִיד לֹא חָסֵרוּ.
בָּרָק וִיהוֹשֻׁעַ,
שִׁמְשׁוֹן הַפָּצוּעַ,
(אַף כִּי אֶת עֵינָיו נֵקִּרוּ).
גַּם דָּוִד אִתָּמוֹ
עוֹלֶה עַל כֻּלָמוֹ,
הוּא גִּבּוֹר וּמְשׁוֹרֵר יָחַד,
לוֹ כִּנּוֹר מִשְׂחָקִים,
לוֹ חִצִּים כַּבְּרָקִים,
לֹא חָת, לֹא יָדַע כָּל פָּחַד.
גַּם אַחֲרֵי נִפְלֵנוּ,
עֵת חֻרְבַּן אַרְצֵנוּ,
עֵת כָּל מַחֲמַדֵּינוּ שָׁמֵמוּ
עוֹד גִּבּוֹרִים קָמוּ,
אוֹיְבֵינוּ הָמָמוּ,
גִּבּוֹרִים מִסַּפֵּר עָצֵמוּ!
הֵן הַחַשְׁמוֹנָאִים.
הִרְעִישׁוּ שָׁמָיִם.
גַּם אֶרֶץ רָגְזָה תַחִתֵּימוֹ
עֵת חַרְבָּם הִבְרִיקָה
אָז שָׁחֲקָה, הֵדֵקָּה,
בֶּעָפָר רִבְבוֹת צָרֵימוֹ.
כֵּן עַד עוֹלָם סֶלָה,
לִבֵּנוּ כַּסֶּלַע,
אַדִּירִים נַחְנוּ כֻלָּנוּ!
רוֹם, בָּבֶל חָלָפוּ,
פָּרַס, מָדַי סָפוּ,
וּבְכָל זֹאת עוֹד חַיִּים אָנוּ!
וּבְגַלֵּי הַחַיִּים,
מִתַּחַת שָׁמַיִם,
עוֹד רֹב מַמְלָכוֹת יִמָּחוּ;
רַק עַם הִרְבָּה בֶכִי,
רַק הוּא נֶצַח יֶחִי,
וּמְאוֹרָיו נֶצַח יִזְרָחוּ!מה נשמע לרגעים,
קול מכל אפסיים:
"כי אבל נבל עמנו?
עצמתנו פסה,
כל רוח נמסה –
אין עוד חיים בלבבנו?"
הוי, שונאינו הסו!
הסיר איבה נסו,
אז תיפקחנה עיניכם;
אז תראו, תבינו,
תשכילו, תאמינו,
כי נעלים אנו עליכם.
לא יירא כל רצח,
לא יבול לנצח
עם מוציא רב אנשי רוח:
הכוהנים, הלויים,
ומשוררים ונביאים,
חורתי אמרי, אל על לוח.
הם כשני המאורות,
עד קץ כל הדורות,
יאירו אל יושבי חלד;
כי רמו, נפלאו,
לכן לא יגועו,
ובם יהגה שב גם ילד.
גם שרי הצבאות
ככפירים, כאריות,
בנו תמיד לא חסרו.
ברק ויהושוע,
שמשון הפצוע,
(אף כי את עיניו נקרו).
גם דויד איתמו
עולה על כולמו,
הוא גיבור ומשורר יחד,
לו כינור משחקים,
לו חיצים כברקים,
לא חת, לוא ידע כל פחד.
גם אחרי נפלנו,
עת חורבן ארצנו,
עת כל מחמדינו שממו
עוד גיבורים קמו,
אויבינו הממו,
גיבורים מספר עצמו!
הן החשמונאים.
הרעישו שמיים.
גם ארץ רגזה תחיתימו
עת חרבם הבריקה
אז שחקה, הדקה,
בעפר רבבות צרימו.
כן עד עולם סלה,
ליבנו כסלע,
אדירים נחנו כולנו!
רום, בבל חלפו,
פרס, מדי ספו,
ובכל זאת עוד חיים אנו!
ובגלי החיים,
מתחת שמיים,
עוד רוב ממלכות יימחו;
רק עם הרבה בכי,
רק הוא נצח יחי,
ומאוריו נצח יזרחו!
מילים: מרדכי צבי מאנהלחן: אברהם משה ברנשטייןכתיבה: אייר, תרמ"ב, פ"ב הלחנה: 1893
|
מַה נִּשְׁמַע לִרְגָעִים,
קוֹל מִכָּל אַפְסָיִם:
"כִּי אָבַל נָבַל עַמֵּנוּ?
עָצְמָתֵנוּ פַּסָּה,
כָּל רוּחַ נָמַסָּה –
אֵין עוֹד חַיִּים בִּלְבָבֵנוּ?"
הוֹי, שׂוֹנְאֵינוּ הַסּוּ!
הָסִיר אֵיבָה נַסּוּ,
אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵיכֶם;
אָז תִּרְאוּ, תָּבִינוּ,
תַּשְׂכִּילוּ, תַּאֲמִינוּ,
כִּי נַעֲלִים אָנוּ עֲלֵיכֶם.
לֹא יִירָא כָל רֶצַח,
לֹא יִבּוֹל לָנֶצַח
עַם מוֹצִיא רָב אַנְשֵׁי רוּחַ:
הַכֹּהֲנִים, הַלְוִיִּם,
וּמְשׁוֹרְרִים וּנְבִיאִים,
חוֹרְתֵי אִמְרֵי, אֵל עַל לוּחַ.
הֵם כִּשְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת,
עַד קֵץ כָּל הַדּוֹרוֹת,
יָאִירוּ אֶל יוֹשְׁבֵי חָלֶד;
כִּי רָמוּ, נִפְלָאוּ,
לָכֵן לֹא יִגְוָעוּ,
וּבָם יֶהְגֶּה שָׂב גַּם יָלֶד.
גַּם שָׂרֵי הַצְּבָאוֹת
כַּכְּפִירִים, כָּאֲרָיוֹת,
בָּנוּ תָמִיד לֹא חָסֵרוּ.
בָּרָק וִיהוֹשֻׁעַ,
שִׁמְשׁוֹן הַפָּצוּעַ,
(אַף כִּי אֶת עֵינָיו נֵקִּרוּ).
גַּם דָּוִד אִתָּמוֹ
עוֹלֶה עַל כֻּלָמוֹ,
הוּא גִּבּוֹר וּמְשׁוֹרֵר יָחַד,
לוֹ כִּנּוֹר מִשְׂחָקִים,
לוֹ חִצִּים כַּבְּרָקִים,
לֹא חָת, לֹא יָדַע כָּל פָּחַד.
גַּם אַחֲרֵי נִפְלֵנוּ,
עֵת חֻרְבַּן אַרְצֵנוּ,
עֵת כָּל מַחֲמַדֵּינוּ שָׁמֵמוּ
עוֹד גִּבּוֹרִים קָמוּ,
אוֹיְבֵינוּ הָמָמוּ,
גִּבּוֹרִים מִסַּפֵּר עָצֵמוּ!
הֵן הַחַשְׁמוֹנָאִים.
הִרְעִישׁוּ שָׁמָיִם.
גַּם אֶרֶץ רָגְזָה תַחִתֵּימוֹ
עֵת חַרְבָּם הִבְרִיקָה
אָז שָׁחֲקָה, הֵדֵקָּה,
בֶּעָפָר רִבְבוֹת צָרֵימוֹ.
כֵּן עַד עוֹלָם סֶלָה,
לִבֵּנוּ כַּסֶּלַע,
אַדִּירִים נַחְנוּ כֻלָּנוּ!
רוֹם, בָּבֶל חָלָפוּ,
פָּרַס, מָדַי סָפוּ,
וּבְכָל זֹאת עוֹד חַיִּים אָנוּ!
וּבְגַלֵּי הַחַיִּים,
מִתַּחַת שָׁמַיִם,
עוֹד רֹב מַמְלָכוֹת יִמָּחוּ;
רַק עַם הִרְבָּה בֶכִי,
רַק הוּא נֶצַח יֶחִי,
וּמְאוֹרָיו נֶצַח יִזְרָחוּ!
מה נשמע לרגעים, קול מכל אפסיים: "כי אבל נבל עמנו? עצמתנו פסה, כל רוח נמסה – אין עוד חיים בלבבנו?"
הוי, שונאינו הסו! הסיר איבה נסו, אז תיפקחנה עיניכם; אז תראו, תבינו, תשכילו, תאמינו, כי נעלים אנו עליכם.
לא יירא כל רצח, לא יבול לנצח עם מוציא רב אנשי רוח: הכוהנים, הלויים, ומשוררים ונביאים, חורתי אמרי, אל על לוח.
הם כשני המאורות, עד קץ כל הדורות, יאירו אל יושבי חלד; כי רמו, נפלאו, לכן לא יגועו, ובם יהגה שב גם ילד.
גם שרי הצבאות ככפירים, כאריות, בנו תמיד לא חסרו. ברק ויהושוע, שמשון הפצוע, (אף כי את עיניו נקרו).
גם דויד איתמו עולה על כולמו, הוא גיבור ומשורר יחד, לו כינור משחקים, לו חיצים כברקים, לא חת, לוא ידע כל פחד.
גם אחרי נפלנו, עת חורבן ארצנו, עת כל מחמדינו שממו עוד גיבורים קמו, אויבינו הממו, גיבורים מספר עצמו!
הן החשמונאים. הרעישו שמיים. גם ארץ רגזה תחיתימו עת חרבם הבריקה אז שחקה, הדקה, בעפר רבבות צרימו.
כן עד עולם סלה, ליבנו כסלע, אדירים נחנו כולנו! רום, בבל חלפו, פרס, מדי ספו, ובכל זאת עוד חיים אנו!
ובגלי החיים, מתחת שמיים, עוד רוב ממלכות יימחו; רק עם הרבה בכי, רק הוא נצח יחי, ומאוריו נצח יזרחו!
|
מפי מקהלת לוינסקי
|
[בית שני שורה אחרונה]
כִּי אַף אָנוּ כְּמוֹתְכֶם.
[בית שני שורה אחרונה]
כי אף אנו כמותכם.
|
מתוך תווי השיר בהדפסה משנת 1898
|
[בית שני שורה אחרונה]
כִּי רִיק וָתֹהוּ נַסְכִּיכֶם
[בית שני שורה אחרונה] כי ריק ותוהו נסכיכם
|
פרטים נוספים
על הגרסה: מתוך התווים שנדפסו בנפרד בהוצאת "נגינות ישראל" בוורשה בשנת 1898
|
|
ביצוע:
הקישור הועתק
מקהלת סמינר לווינסקי 
|
המילים נדפסו, אולי לראשונה, בתוך "כנסת ישראל", שנה שנייה (תרמ"ז 1887), עמ' 380 - 382 (עמ' 1580 בקובץ הסרוק של שלושת כרכי הקובץ באתר הספרייה הלאומית).
בעיתון "המליץ" מיום 21.11.1898 מתואר ביקורו של הרצל במושבה רחובות. מתוך התיאור (הכתיב כבמקור):
אחרי זמן מה הלך הד"ר הירצל וחבריו לבקר את בית הספר. אחד מבני לויתו שאל שאלות אחדות את התלמידים. אחרי כן קראה ילדה אחת על פה את השיר "עם עולם" למאנע בנעימה יפה וברגש עז. ככלותה לקרוא מחאו האורחים כף. אחרי כן שרו כל התלמידים והתלמידות את השיר ההוא והמורה הראשי דבר באזני התלמידים דברים אחדים לכבוד הד"ר הירצל וחבריו. האורחים עזבו את הבית שבעי רצון, אחרי השיבם תודה למורים.
(תודה לגולש מיכה כרמון על איתור הקטע)
עוד על השיר קראו בכתבתו של אליהו הכהן "'עַם עוֹלָם': גלגוליו של שיר שנחבא" בבלוג "עונג שבת" של דוד אסף, 9.9.2022.
כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת
contact@zemereshet.co.il.
עדכון אחרון: 03.07.2024 12:29:08
© זכויות היוצרים שמורות לזֶמֶרֶשֶׁת ו/או למחברים ו/או לאקו"ם