עם עולם

מַה נִּשְׁמַע לִרְגָעִים, קוֹל מִכָּל אַפְסָיִם: "כִּי אָבַל נָבַל עַמֵּנוּ? עָצְמָתֵנוּ פַּסָּה, כָּל רוּחַ נָמַסָּה – אֵין עוֹד חַיִּים בִּלְבָבֵנוּ?" הוֹי, שׂוֹנְאֵינוּ הַסּוּ! הָסִיר אֵיבָה נַסּוּ, אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵיכֶם; אָז תִּרְאוּ, תָּבִינוּ, תַּשְׂכִּילוּ, תַּאֲמִינוּ, כִּי נַעֲלִים אָנוּ עֲלֵיכֶם. לֹא יִירָא כָל רֶצַח, לֹא יִבּוֹל לָנֶצַח עַם מוֹצִיא רָב אַנְשֵׁי רוּחַ: הַכֹּהֲנִים, הַלְוִיִּם, וּמְשׁוֹרְרִים וּנְבִיאִים, חוֹרְתֵי אִמְרֵי, אֵל עַל לוּחַ. הֵם כִּשְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת, עַד קֵץ כָּל הַדּוֹרוֹת, יָאִירוּ אֶל יוֹשְׁבֵי חָלֶד; כִּי רָמוּ, נִפְלָאוּ, לָכֵן לֹא יִגְוָעוּ, וּבָם יֶהְגֶּה שָׂב גַּם יָלֶד. גַּם שָׂרֵי הַצְּבָאוֹת כַּכְּפִירִים, כָּאֲרָיוֹת, בָּנוּ תָמִיד לֹא חָסֵרוּ. בָּרָק וִיהוֹשֻׁעַ, שִׁמְשׁוֹן הַפָּצוּעַ, (אַף כִּי אֶת עֵינָיו נֵקִּרוּ). גַּם דָּוִד אִתָּמוֹ עוֹלֶה עַל כֻּלָמוֹ, הוּא גִּבּוֹר וּמְשׁוֹרֵר יָחַד, לוֹ כִּנּוֹר מִשְׂחָקִים, לוֹ חִצִּים כַּבְּרָקִים, לֹא חָת, לֹא יָדַע כָּל פָּחַד. גַּם אַחֲרֵי נִפְלֵנוּ, עֵת חֻרְבַּן אַרְצֵנוּ, עֵת כָּל מַחֲמַדֵּינוּ שָׁמֵמוּ עוֹד גִּבּוֹרִים קָמוּ, אוֹיְבֵינוּ הָמָמוּ, גִּבּוֹרִים מִסַּפֵּר עָצֵמוּ! הֵן הַחַשְׁמוֹנָאִים. הִרְעִישׁוּ שָׁמָיִם. גַּם אֶרֶץ רָגְזָה תַחִתֵּימוֹ עֵת חַרְבָּם הִבְרִיקָה אָז שָׁחֲקָה, הֵדֵקָּה, בֶּעָפָר רִבְבוֹת צָרֵימוֹ. כֵּן עַד עוֹלָם סֶלָה, לִבֵּנוּ כַּסֶּלַע, אַדִּירִים נַחְנוּ כֻלָּנוּ! רוֹם, בָּבֶל חָלָפוּ, פָּרַס, מָדַי סָפוּ, וּבְכָל זֹאת עוֹד חַיִּים אָנוּ! וּבְגַלֵּי הַחַיִּים, מִתַּחַת שָׁמַיִם, עוֹד רֹב מַמְלָכוֹת יִמָּחוּ; רַק עַם הִרְבָּה בֶכִי, רַק הוּא נֶצַח יֶחִי, וּמְאוֹרָיו נֶצַח יִזְרָחוּ!מה נשמע לרגעים, קול מכל אפסיים: "כי אבל נבל עמנו? עצמתנו פסה, כל רוח נמסה – אין עוד חיים בלבבנו?" הוי, שונאינו הסו! הסיר איבה נסו, אז תיפקחנה עיניכם; אז תראו, תבינו, תשכילו, תאמינו, כי נעלים אנו עליכם. לא יירא כל רצח, לא יבול לנצח עם מוציא רב אנשי רוח: הכוהנים, הלויים, ומשוררים ונביאים, חורתי אמרי, אל על לוח. הם כשני המאורות, עד קץ כל הדורות, יאירו אל יושבי חלד; כי רמו, נפלאו, לכן לא יגועו, ובם יהגה שב גם ילד. גם שרי הצבאות ככפירים, כאריות, בנו תמיד לא חסרו. ברק ויהושוע, שמשון הפצוע, (אף כי את עיניו נקרו). גם דויד איתמו עולה על כולמו, הוא גיבור ומשורר יחד, לו כינור משחקים, לו חיצים כברקים, לא חת, לוא ידע כל פחד. גם אחרי נפלנו, עת חורבן ארצנו, עת כל מחמדינו שממו עוד גיבורים קמו, אויבינו הממו, גיבורים מספר עצמו! הן החשמונאים. הרעישו שמיים. גם ארץ רגזה תחיתימו עת חרבם הבריקה אז שחקה, הדקה, בעפר רבבות צרימו. כן עד עולם סלה, ליבנו כסלע, אדירים נחנו כולנו! רום, בבל חלפו, פרס, מדי ספו, ובכל זאת עוד חיים אנו! ובגלי החיים, מתחת שמיים, עוד רוב ממלכות יימחו; רק עם הרבה בכי, רק הוא נצח יחי, ומאוריו נצח יזרחו!

מקור: "קובץ מנגינות ל37 שירים ציוניים בעברית, שרגונית, גרמנית ופולנית", ציון, נדבורנה, 1906, עמוד 4-5