כיתתנו בלילה צועדת (לחן ולבה)

לָרוֹבֶה יָד וְיָד נִצְמֶדֶת עַד יָפוּצוּ אוֹיֵב וָצַר. אֲנַחְנוּ דְּרוּכִים בַּמּוֹלֶדֶת, נִהְיֶה לָהּ מָגֵן וּמִבְצָר. וּבְתוֹךְ לֶהָבָה מְרַקֶּדֶת צָף זֵכֶר פְּרִידָה לֹא נִשְׁכָח, יֵשׁ, יֵשׁ אַחַת אֵי שָׁם בַּמּוֹלֶדֶת אֲשֶׁר אֲהַבְנוּהָ כָּל כָּךְ. כִּתָּתֵנוּ בַּלַּיְלָה צוֹעֶדֶת טוֹבְלָה טְבִילַת אֵשׁ וְעָשָׁן בְּכָל הַר וָגַיְא בַּמּוֹלֶדֶת, חֵיל צִיּוֹן לֹא יָנוּם, לֹא יִישַׁן. וּבְתוֹךְ לֶהָבָה... בִּנְתִיבָה שׁוֹמְמָה וּבוֹדֶדֶת גּוּף וָגוּף מִתְרַטֵּט כְּמֵיתָר, לִבּוֹתֵינוּ עִם לֵב הַמּוֹלֶדֶת הוֹלְמִים אָז בְּוָאדִי נִסְתָּר. וּבְתוֹךְ לֶהָבָה... גַּם הָעַיִן חַדָּה וְחוֹשֶׁדֶת, נִיד עֵץ מְזִמּוֹת יַחֲרֹשׁ, עֲמֻקָּה הַשָּׁעָה בַּמּוֹלֶדֶת לִשְׁרִיק הַפָּגָז עַל הָרֹאשׁ. וּבְתוֹךְ לֶהָבָה...לרובה יד ויד נצמדת עד יפוצו אויב וצר. אנחנו דרוכים במולדת, נהיה לה מגן ומבצר. ובתוך להבה מרקדת צף זכר פרידה לא נשכח, יש יש אחת אי שם במולדת אשר אהבנוה כל כך. כיתתנו בלילה צועדת טובלה טבילת אש ועשן בכל הר וגיא במולדת, חיל ציון לא ינום, לא יישן. בנתיבה שוממה ובודדת גוף וגוף מתרטט כמיתר, ליבותינו עם לב המולדת הולמים אז בואדי נסתר. גם העין חדה וחושדת, ניד עץ מזימות יחרוש, עמוקה השעה במולדת לשריק הפגז על הראש.