חנה בריק

חנה נולדה בל"ג בעומר תרפ"ג בפולין. עלתה עם הוריה לארץ כתינוקת, והמשפחה התיישבה בת"א. התחנכה בתנועת "המחנות העולים" ונמנתה על מייסדי קיבוץ חמדיה. בתנועה התבלטה מאוד בזכות פועלה המוזיקלי: לימדה שירים, הובילה שירה וניצחה על מקהלות. בבגרותה עברה לת"א, שם נפטרה בכ"ה בתמוז תשנ"ז.

בהלווייתה (1.8.1997, שדות-ים) ספדה חברתה חנה הראל:

עם היוודע מותה של חנה החסרנו פעימה. בכל אחד מאתנו, חברים מנוער, ישנה פינה קטנה ששייכת לה, ורק לה. אי-אפשר להמירה באחרת. היא השתרשה בתוכנו, ואנחנו גדלנו-צמחנו אתה. חבורתנו המצומצמת, השכבה שלנו, המחנות העולים בכלל, חמדייה בפרט ואף חבורות-נוער שונות היו יכולים אולי לסגנן את צביונן המיוחד, לעצב את מהותן או לשזור הדדיים גם בלעדי מישהו מאתנו, אבל בלעדי חנה בריק - זו לא הייתה מעולם אותה חבורה; אותה שכבה; אותה תנועה; אותה חמדייה.

באותן פינות-היחד שחברנו להן בימי התכנסות ומועד. בזכות מה? זו לא רק השירה. זו לא הייתה רק שירה. זו הייתה תפילה. איזה מלאך קטן שלא מן העולם הזה התרוצץ בקרבם, והוא לא היה מרוצה אם לא מצא את השלמות. כן, שלמות הצליל, הגובה, העומק, הטוהר, ההתמכרות, ההרמוניה, הכמיהה, השקיקה.

חנה יכלה להרעיש אולמות בפיצוחי מקהלות, יכלה לרתק עולמות בסלסולי הקולות. אז מדוע לא המשיכה? אהבנו אותה ותמיד זעקנו לעברה: "הוכיחי! כי אפשר!" אך אנחנו לא הבנו כי היא תרה אחרי השלמות בשלמותה. חיפשה את המושלם והמתעלה בכול, ומשלא מצאה אותם, ויתרה. ואולי זו הצניעות שלה, שהתעטפה מאז ומתמיד בחולצה הרקומה. כן, חנה, בענווה רבה שידרת לנו: כזאת אני, ואיני דורשת מאומה. רחב הוא עולמי, והוא שלי. רק שלי.

חנה ידעה לתת; היא לא ידעה לקחת לעצמה. היא לא השאירה דבר. זהו רק פן אחד מחייה של חנה כפי שהרגשנו אותו ועליו אנחנו מצירים שככה היה לו. ואולי הוא הפן העיקרי.

חנה יקרה, היית לנו ארץ-ישראל היפה. ואת חסרה. לא ידענו הרבה על חייך בימייך האחרונים. במה התייסרת? ומה רקמת בתוכך? אך תמיד האמנּו שיש להם המשך. וימים עוד ידבֵּרו. כך לחיות? להרגיש את דופק החיים ולמות?

ואמר המשורר: "ולמות. למות בכאב, בסבל ובצער. ולמות. למות בדד. בלי לשאול על מה ולמה. לעצום עיני הלב בעוד הכול-הכול קיים. הן כנשור כוכב גבוה בדרכו עמוק הימה, מרקיעיו נושר אדם. כי הכול-הכול רק שיר אשר נגמר לפתע."