דָּוִד מַעֲרָבִי

פסל, צייר, מלחין ומחלוצי החינוך לציור ולמוסיקה בארץ. דוד מערבי (מורובני) נולד ב-1896 ביקאטרינוסלאב שברוסיה, וגילה כשרונות אמנותיים כבר בילדותו. למד עברית מאביו שהיה מורה לעברית, ובגיל 15 החליט לעזוב את ביתו ולעלות לבדו לארץ-ישראל. כדי להגיע ארצה עבד כמסיק תנורים באניה בה נסע. מיד עם בואו ארצה התקבל כתלמיד ב"בצלאל", שם "למד תחת הדרכתו של פרופ' שץ ציור ופיסול בתנאי דחקות ועוני ממש". כאשר גורשו תושבי תל אביב מבתיהם במלחמת העולם הראשונה שימש מערבי כשומר בעיר. לאחר מכן נדד בארץ כפועל חקלאי, ייבש ביצות בסביבות הכנרת ועבד בשמירה בכרמי יהודה.

מאוחר יותר התעורר בו גם הדחף ליצירה מוסיקלית, בנוסף ליצירה בשטח האמנות הפלסטית. השתלם בקומפוזיציה אצל יואל אנגל בשנותיו המעטות של האחרון בארץ (ראו תמונה). במשך 25 שנים פעל כמורה לציור ולמוסיקה בירושלים (שנתיים) ובתל אביב (23 שנים), בה הורה שנים רבות בבית הספר "נורדאו". עבודתו כמורה למוסיקה הכתיבה את פעילותו היוצרת: במסגרתה חיבר יותר משמונים שירי ילדים שחלקם הפך לשירי עם ממש (ביניהם "שירה הנוער", "גינה לי", "קשתנו על שכמנו"). כמו כן חיבר לחנים למילותיו של לוין קיפניס (יצאו לאור ב"מחרוזת"), אופרטה לילדים ("ט'ו בשבט" לתמליל של שמואל בס), עיבד שירים רבים למקהלה, אותם ביצע בחגיגות בתי הספר בהם הורה, הדריך מקהלות רבות, ביניהן מקהלת הסמינר למורים וגננות של יחיאל הלפרין, מקהלות מקובצות של מספר בתי-ספר במסגרת חגיגות החגים שארגנה הקרן הקיימת לישראל (ובראשן חגיגת "הבאת הביכורים"), מקהלות פועלים ונוער עובד. מערבי ייסד וניהל גם את מקהלת אגודת חובבי האמנות והספרות שהייתה פעילה מאד בהופעות פומביות (ראו תמונה).

כחלוץ בשדה החינוך המוסיקלי חיבר מערבי ארבע חוברות ללימוד סולפג' בבית הספר היסודי. אלה היו פופולריות מאד בזמנן, שכן לימוד סולפג' נחשב (בצדק) כמפתח לאוריינות מוסיקלית. חיבר גם חוברת ללימוד הקונצרטינה, כלי נגינה פופולרי בשנות העשרים והשלושים בו ניגן להפליא ובו השתמש בהוראת המוסיקה.

ביתו של מערבי "היה פתוח לאוהבי אדם ואמנות, בית-ועד למורים, ציירים, מנגנים וזמרים. שירה ונגינה בצוותא היוו חלק בלתי נפרד ממפגשי הידידות הרבים שהיו מתקיימים בביתם של דוד וחנה רעייתו, כששניהם מנחים בקולותיהם הערבים את השירה". בתו זוכרת שמרדכי זעירא, ששנים רבות לא היה לו פסנתר משלו, היה בא לביתם לעיתים מזומנות על מנת לנגן ולהלחין את זמריו. למערבי זכויות רבות בהעשרת רפרטואר השירים העבריים ובהנחלתו.

מערבי נפטר ב-23.5.1945 ממחלת לב והוא בן 49.

(ביוגרפיה זו נכתבה על-ידי פרופ' שי בורשטין על פי רישומים הנמצאים בעזבונו של דוד מערבי שבארכיון המוסיקה הישראלית באוניברסיטת תל אביב. תודה לארכיון עבור הרשות להשתמש בתמונות).

קווים לפועלו המוסיקלי של דוד מערבי - מאמר מאת פרופ' שי בורשטין (קובץ PDF)

• דוד מערבי באנציקלופדיה תדהר לחלוצי היישוב ובוניו
• "שירה הנוער" - חברו הנשכח של נחום גוטמן מבצלאל (תערוכה מיצירות מערבי, 2015)
• כתבה על התערוכה (מעריב, 2015)
• פנקסי הרישומים של האמן הנעלם דוד מערבי (הארץ, 2014)

מספרת מזיכרונה עדינה אשל:

דוד מערבי – האיש והקונצרטינה (או מפוחית היד או גרמושקת היד, כפי שנקרא הכלי באותם ימים), הכלי שמערבי היה מזוהה עמו, כי בו ניגן באירועים חגיגיים שונים. האירוע הזכור לי ביותר התרחש בט"ו בשבט ת"ש (25.1.1940), כשהופיע עם מקהלת ילדים (נדמה לי שהיו אלה
תלמידי ביה"ס העממי בלפור) בטקס נטיעת חורשה ברחוב ביל"ו פינת רחוב כרמיה בתל-אביב. השירים היו, כמובן, שירי ט"ו בשבט, וזכורים לי רק השירים שהכרתי קודם לכן, כגון "השקדיה פורחת" ו"כך הולכים השותלים", אף כי ברור לי שהיו עוד רבים, שכן טקס הנטיעות נמשך די הרבה זמן ושולבה בו מסכת כלשהי. אני השקפתי על הטקס ממרפסת קומה ב' של הבית ממול החורשה, ברחוב כרמיה פינת ביל"ו. זכורה לי עמידתו הזקופה במיוחד של מערבי, בעת שניצב שם, מנגן ומנצח.

מחורשת האורנים הצפופה מאוד, מוקפת בעצי ברוש, שניטעה בידי הילדים באותו יום, נותרה כיום גינה ציבורית קטנה, דלת עצים (לא המקוריים) ויבשושית. גם זו לטובה.