לידה: 31.3.1916
פטירה: 25.8.1996
מתוך "לנצור את הצלילים", ספר זיכרון לרזי סולודר (הוצאת "מערכות", קיבוץ דליה, 2001):
רזי (רזיאל) סולודר נולד ביסוד המעלה להוריו, שהיו אנשי העלייה השנייה: אברהם סולודר, משורר, מורה ומחנך מחונן וד"ר שרה (בן עמי) סולודר שלחמה בקדחת לצד דודה, ד"ר הלל יפה.
לימים הגיעה המשפחה לירושלים, לשכונת בית הכרם, בה גדל רזי והיה מראשוני "לגיון הצופים" ותנועת "המחנות העולים". מאוחר יותר, אחרי מות אביו, עובר עם אמו לתל-אביב, שם סיים את בית-הספר "מקס פיין". כמו כן, בתל-אביב היה למדריך בתנועת "הנוער העובד" והצטרף לגרעין ה"פוסטוק", שהקים את קיבוץ גשר.
את שנותיו הראשונות בגשר עשה רזי בענף הצאן, ואחר-כך במשך שנים רבות היה מחנך ומורה למוסיקה בנהריים, באשדות-יעקב, בגשר ובאולפני המוסיקה באזור.
למן ימיה הראשונים של גשר ובמשך עשרות שנים העשיר רזי את חיי ה"יחד" שלה בתחומי התרבות השונים: הוא ערך את העלונים, הקים את המקהלה וניצח אליה, הפעיל חוג דרמטי, כתב פזמונים ומסכות ועיצב דמות חגיה.
רזי נשא לאישה את עדנה תלמידתו, בת קיבוץ אשדות יעקב. דליקה בתם נפטרה בדמי ימיה.
בקובץ [קובץ השירים בספר] – מִשֶּׁל רזי ועליו – הד ועדות לתקופה הסוערת של טרום המדינה ולראשיתה ועיצובה של גשר.
הרועה המוסיקלי / רשימתו של ד"ר מיכאל קוכמן שפורסמה באותו ספר ("לנצור את הצלילים"):
את רזי הכרתי בשנת 1941 כאשר יצאתי עם קבוצתי מסניף "הנוער העובד" בתל אביב למחנה עבודה בגשר. כיום, לאחר ארבעים ושמונה שנים, ניטשטשו זיכרונותיי על מחנה עבודה זה וגם שמות מרבית חברי קבוצתי נשמטו מזיכרוני. הזיכרון האחד והברור שאני נושא עמי הוא זה של רזי. רזי, שהיה רועה הצאן של המשק, מונה למדריך של קבוצתנו, וכבר מהפגישה הראשונה שבה את לבנו.
אני זוכר את צריף מגוריו שניצב בשיפולי המשק, על השביל המוביל למקום השחייה בירדן, ליד הגשר הרומי. בתום יום העבודה, לאחר הטבילה המרעננת בירדן, היינו נוהגים לבדוק אם רזי נמצא בביתו כדי לחלוק עמו את רשמינו וחוויותינו. אולם עיקר רישומו של רזי כמדריך בא לביטוי במפגשי הקבוצה עמו. בערבים הוא לא חסך מזמנו. כמעט בכל ערב היינו מתקבצים ליד מרפת הצריף, ישובים במעגל ומאזינים לדבריו. איני זוכר מאומה מתוכן השיחות הקבוצתיות, שעסקו בנושאי התנועה ובבעיות דרכו של היישוב לאור תקופת המנדט ומלחמת העולם השנייה, אולם אני זוכר את אווירת השקט והרצינות שבשיחות אלה, שלא כאווירת המשובה והצחקוקים שאפיינו את אווירת הקבוצה השגרתית בסניף תל אביב.יותר מכל אני זוכר את חלקן השני של הפגישות שהיה מוקדש לשירה שנמשכה לעתים עד שעה מאוחרת. רזי לא הסתפק בשירה ובלימוד שירים חדשים, אלא דאג גם להשכלתנו המוסיקלית. במרפסת הצריף הציב גרמופון שבקעו ממנו יצירות קלאסיות שליווה אותן בהסברים שובי לב. לרבים מחברי הקבוצה הייתה זו התוודעות כמעט ראשונה עם קסמי המוסיקה הקלאסית.
עד היום, כשאני מאזין לסימפוניה החמישית של בטהובן, מלווים אותי הסבריו על צלילי הגורל בסימפוניה שביטאו את כאבו של המלחין החירש. יותר מכל התרשמתי בערבי שירה אלה מהשיר "הד" שלמדנו מפיו באחד הערבים. שיר זה נחרת בזיכרוני והוא מלווה אותי עד היום. השמעתי אותו מאז בהזדמנויות רבות בחוגי זמר שבהם אני פעיל, אולם השיר לא היה ידוע לאיש. בשנים האחרונות גבר בי הצורך להכיר את מקור הלחן. חיפושי בשירונים ישנים ופניותיי למלחינים שעיסוקם בזמר העברי הוותיק לא הועילו. רזי כבר היה חולה, כפי שנודע לי מאחד מחברי המשק, ולא נראה לי לפנות אליו בעת חוליו. לאחרונה שמעתי שרזי היה גם מלחין בזכות עצמו, ועלה בדעתי שגם השיר "הד" הולחן על ידו. ואכן, עדנה אלמנתו, שאליה פניתי בנושא, אישרה את הדבר ללא היסוס, וכך הושלם מעגל זיכרונותיי מהימים ההם.
פרשה זאת מלמדת על צניעותו של רזי. אמנם בימים ההם לא טרחו מלמדי השירים להזכיר את מחברי הלחנים, אולם סביר להניח שמלחין שלימד שיר שהוא שלו, היה מזכיר זאת. העובדה שאני זוכר היטב את השיר, אך לא את שם מלחינו, מלמדת שרזי היה צנוע ולא התהדר בפנינו שהוא מלחין השיר ואולי גם מלחינם של שירים נוספים שלימד אותנו. אפשר שצניעות זו היא מקור קסמו וגדולתו וגם הסיבה לכך שהוא היחיד מבין המדריכים הרבים שהיו לי בתנועת הנוער העובד שנחרת בזיכרוני.
מספרת תלמידתו של רזי, רנה רותם:
המורה שלנו לזמרה, רזי סולודר, נפגש אתנו בערבים ודיבר אתנו, תוך כדי הדגמות, על נושאים שונים במוסיקה כמו: סוגי יצירות – קונצרט, סימפוניה, אופרה, פתיחה לאופרה וכד'; יצירות לכלים – קונצ'רטו לכינור, לחליל, לפסנתר ועוד; סוגי סיומים של יצירות; קומפוזיטורים; מנצחים שונים באותה יצירה והשוני שביניהם.
רזי הרכיב מקהלה וניצח עליה, וכן כתב מחזה וביים אותנו, וכל זה מעבר לשעות הלימודים, בידע, בחן ובאהבת המקצוע. הייתה זכות ללמוד אצלו.