בגרמנית Simon Kronberg
מראשוני מובילי השירה בציבור בארץ. משורר, מחזאי, מלחין, מנצח ופונטיקאי גרמני יהודי.
נולד והתחנך בווינה למשפחה יהודית. ב-1912 היה מועמד להוראה בבתי ספר תיכוניים והחל לשמוע הרצאות בפילוסופיה באוניברסיטת וינה, אך כעבור שנה עבר להֶלֶרָאוּ (Hellerau) שבדרזדן כדי ללמוד במכון לחינוך מוזיקלי בהנהלת מפתח הריתמיקה ז'אק-דלקרוז. ב-1914 שינה שוב את מסלול לימודיו ובדצמבר הוכשר כמורה לפונטיקה מטעם בית הספר לאומנויות הבמה של דיסלדורף (Düsseldorfer Schauspielhaus). ב-1915 לימד פונטיקה וריתמיקה בבתי ספר בבון (Bonn).
בשנים 1920-1917 הועסק על ידי הרשויות בברלין, ובה בעת החל לפרסם יצירות ספרותיות בעיתון "די אקציון" (Die Aktion). ב-1921 יצא לאור ספר הפרוזה שלו "חַמְלָם" (Chamlam) בהוצאת גוסטב קיפנהויר (Gustav Kiepenheuer), וב-1924 נדפס שירו Die Stadt ("העיר") ב-75 עותקים בהוצאת Oda Weibrecht. בתחילת שנות ה-20 השתייך לחוג מקורביו של העיתונאי וולף פְּסִיגוֹץ (Wolf Przygode), עורך הביטאון הספרותי Die Dichtung ("השירה") ובאותה תקופה גם החלה פעילותו באגודת הטַיָּלים היהודים הצעירים (JJWB), תנועת נוער ציונית שפעלה בגרמניה. לפרנסתו עבד בעיסוקים שונים, לרוב רחוקים מתחומי התמקצעותו, ובמקביל למד שיעורי פיתוח קול, עד שב-1926 החל ללמוד שירת מקהלה באקדמיה למוזיקה בברלין.
ב-1933 עבר הכשרה לקראת עלייתו ארצה, וב-1934 עלה לארץ דרך נמל טריאסטה עם קבוצת נוער שהדריך מטעם תנועת הבונים - נוער חלוצי. בארץ נקלט בקיבוץ גבעת חיים והועסק תחילה כסנדלר הקיבוץ. ב-1935 החל בפעילותו המוזיקלית בארץ - הובלת שירה בציבור במסגרות שונות של תנועות הפועלים, בעיקר באיזור חיפה, אליה העתיק את מגוריו ב-1937. ניצח על מקהלות בנהריה ובחיפה, ובאירועים מזדמנים נקרא גם להופיע בשרון ובשפלה. ב-1935, עת החלה פעילותו הקבועה במועדון "ביתנו" בחיפה נכתב בעיתון "דבר" (9.6.1935):
פעמיים בחודש נערכו קונצרטים ופעמיים בחודש – שירה בציבור בהדרכת הח' ש. קרונברג מגבעת-חיים. גם חידוש זה בחיי הפועל בחיפה עורר עניין רב. לשירה בציבור מתאספים מאות חברים. נוכרח לצמצם את מספר המשתתפים, כי הוא הולך וגדל וגם האולם הגדול לא יכיל אותם. דומה, שנמצאה הדרך לשירה עממית. השירים המושרים בקלוב [מועדון] הפועלים נשמעים כבר בכול ושרים אותם נכון. השירה בציבור מכניסה דבר מה מהסביבה הקבוצתית וזה חשוב מאוד.
על-פי עדותו של משה ברק ולפי תוכן העניינים של שירון בעריכתו שיצא בתרצ"ח 1938-1937 (ראו צילום להלן) ניכר שהנחיל רפרטואר מגוון של שירי פועלים, שירי משוררים, שירים קלאסיים ושירים קאנוניים מהתקופה. פעילותו נעצרה עם פטירתו הפתאומית בדרכו הביתה מערב שירה שהדריך בקריית חיים, והוא בן 56. הותיר את רעייתו יעל שאיבדה עצמה לדעת כשבועיים לאחר פטירתו בגיל 45.
ב-30.11.1947 נערך במועדון מפא"י בחיפה (רח' החלוץ 38) ערב לזכרו שכלל שירה בציבור ("מהשירים שהמנוח היה מפיץ ברבים") בהדרכת אריה פרידמן-לבוב, משה ביק וצבי סופר. כן ספדו לו נחמן תמיר (מירסקי), מנהל ועדת התרבות של מועצת פועלי חיפה באותה עת, ומנדל זינגר, יושב ראש אגודת העיתונאים בחיפה והצפון. סמוך לפטירתו קרא סופר הארץ רו"ן (רואה ואינו נראה) לגאול את מחזהו "המוות בנמל" שנכתב על רקע אסון הפאטריה (1940), וזאת לאחר שקרונברג מסר כמה מיצירותיו לבית ההוצאה "מועדים" שככל הנראה לא הוציאם לאור. קרונברג התפרסם בלקסיקון המחברים היהודים-גרמנים (כרך 14). שפת היצירה שלו עד פטירתו הייתה גרמנית.
סקירת עיתונות היסטורית מלמדת שניצח על מקהלה בנהריה (1940-1939) ועל מקהלה בשכונת אחוזה בחיפה (1942), ובכל שנות פעילותו (1947-1935) הדריך מדי שבוע או מדי שבועיים שירה בציבור בקלוב (מועדון) הפועלים "ביתנו" בחיפה (כיום מתנ"ס הדר) או בקריית חיים שבה הופיע לראשונה במרץ 1937. באירועים שונים הוביל שירה בציבור, לעיתים כתוכנית עיקרית ולעיתים כחלק אומנותי באירוע שכלל נאומים או הקראת שירה. אירועם אלה נערכו במועדונים רבים בעיר ובסביבה, למשל באולם "הפועל" בחיפה (1936), בבית העם בנווה שאנן חיפה (1937), בחדר האוכל בנהריה (1937), באולם "אורה" בחיפה (1937), בבית הפועלים ב"כפר עטה" (כפר אתא, לימים קריית אתא) (1937), בצריף הנוער העובד בחיפה (1937), בבית ההבראה באחוזה חיפה (1938), באולם "מכבי" בחיפה (1938), בבית ויצ"ו בקריית ביאליק (1938), באירוע חגיגי בעכו (1939), במועדון העולים בחיפה (1939), בכפר הנוער הדתי (1939), בצריף המחנות העולים בנווה שאנן (1940), בקריית חיים (1940), בבית פבזנר (1941), בצריף ההסתדרות בנווה שאנן חיפה (1941), ביערות הכרמל (1942), על שפת הים (1942), בחורשת הארבעים (1942), באולם מוריה בחיפה (1944), במועדון רחוב הרצל בחיפה (1944), בבית הספר העממי בפרדס חנה (1945), בבית החלוצות (1945), באהל שם בחיפה (1946) בבית הפועלים בכפר חסידים (1946), במועדון כרמליה (1946), בבית הפועלים בעפולה (1946), בהתכנסות צעירי הפועל המזרחי ("הנוער הדתי מוזמן") בחיפה (1947), בקריית מוצקין (1947), בספריית קריית חיים (1947), בבית הפועלים בקריית עמל (1947), במשמרת הצעירה בחיפה (1947). נוסף לכך הוזמן להופיע במקומות עבודה של תנועת הפועלים כמו מפעל "וולקן", "תנובה" ועוד.
לעיתים מזדמנות הרחיק מאזור חיפה והגיע למשל לרחובות ולחדרה (1938-1937), לנתניה (1939), להרצליה (1939), לרעננה (1940) ולמעוז חיים (1940). עם יהודית שמחונית הופיע ב-1940 בנתניה, בהרצליה ובכפר סבא, ובאותה שנה הופיע ברחובות עם סעדיה דמארי.
לעיון נוסף (גרמנית בלבד):
משה ברק מספר על שמעון קרונברג (נמסר לזֶמֶרֶשֶׁת ב-2010)
1939-1937 בית העם בצריף הגדול, הקולנוע וגם מרכז חיי החברה והתרבות בקרית חיים. כאן היו האסיפות הכלליות אסיפות מפלגתיות, הופעות אמנים תיאטראות ועוד, אך הייתה פעילות אחת, שמשום מה נשכחה, והיא השירה בציבור. יש לזכור שהימים היו ימי הרדיו בחיתוליו, הפטפונים נדירים, ומיעוט זניח של תקליטים משירי א"י. בדרך כלל נהגו המלחינים זעירא, מתתיהו שלם, דוד זהבי, משה ביק והאחרים, לבוא וללמד את שיריהם. אך שירה בציבור של שירי מלחינים שונים יחד הייתה לרוב רק יוזמה חברתית מקומית.
כל זה השתנה כשהופיע בקרית חיים זמר בשם ש. קרונברג וקיים ערבי "שירה בציבור". לראשונה הופיע זמר, שלא התכוון להפגין את יכולתו כסולן, ולא כמלחין כאומנים אחרים, אלא לגרום לציבור לשיר ביחד.
ראש שיבה, כבן 60-50 שהיגויו הסגיר את היותו עולה חדש, "יקה" מניצולי גרמניה הנאצית. בעל קול טנור או בריטון נקי צלול ואדיר בעוצמתו. קולו העיד, שהיה זמר בגולה (אופרה?). במגבלות הגיל והיצע האמנות המוגבל בארץ אז, נענה, כנראה, להצעת ועדת התרבות של מועצת פועלי חיפה, לנסות להנחות "שירה בציבור". פתרון תעסוקה נאות. הסבת המקצוע עלתה כנראה יפה, כי אני זוכר שהוא התמיד שנים מספר במשרה זו, בשירות השירה בציבור עד שנעלם משום מה.
זכיתי לכמה ערבים בהנחייתו, בבית העם. על הבמה עמד האיש ובקולו בלבד, ללא מסך מילים או הגברה חשמלית, אפילו ללא דפי מילים, שהיו אז יקרי מציאות. הוא נשמע צלול בכל קצות האולם והציבור הנלהב נסחף אחריו. התלהבות זו תפסה גם אותו ובשלבי שיא היה צועד לאורך השביל המרכזי מן הבמה עד לקצה האולם ושר עם מאות המשתתפים.
קרונברג רצה כנראה לתרום את חלקו בהגשמת החזון הציוני ולכן עלה בידו להסתגל בגיל מבוגר כזה, לעבודה בעברית שהייתה חדשה לו. הוא היה כנראה גם סוציאליסט-חילוני, שראה את העבודה בין פועלי חיפה כשליחות. כפי שמעיד ההמנון ל"יד העובדת", השיר "שמח שמח" של שולמית בת דורי- סמבורסקי שלימד בהתלהבות המסתיים במילים: "...זוג ידיים, אז אדם קבל - זו מתנת חיים יוצרת והורסת - ולכן היד דבר קדוש, - לא לשאת שרשרת היא נוצרה - דווקא היא היד ולא הראש את ראשך הרים אל אלוה ולכן - שמח, שמח". כך גם שירו "הציוני" הידוע יותר "הורה אין דבר": "הגבר הגבר האש - תן מחול גועש - התלכדו בוני המדבר - אם גם בוער בלב - אם שותת הכאב - שרוף אותם בהורה אין דבר".
בעשר השנים האחרונות פניתי לציבור, למוזיקולוגים, ולתכנית הרדיו של נתיבה בן יהודה, אך איש לא הכיר שם זה. מצאתי שמלחין בשם זהה הלחין גם את השיר "שירו לנו משירי ציון" שקיים בחוברת שירים עבריים, שיצאה לאור בלייפציג גרמניה ב-1935. השם הזהה עורר אותי לחשוב שמדובר באותו אדם. פניתי לאליהו הכהן, איש הזמר, שהסכים אתי שסביר כי זה אותו איש. בדעה זו היה גם המוזיקולוג ד"ר נתן שחר, שאף העביר לי תצלום חוברת שירה בציבור שפרסמה מועצת פועלי חדרה. אז מדובר באותו אדם, מלחין יהודי גרמני, שעלה ארצה בסוף שנות השלושים.
בסקירה לאחור, נדמה כי ש. קרונברג היה מנחה השירה בציבור המקצוען הראשון בארץ. כך הקדים ב-20-15 שנה את השירה בציבור של אפי נצר ושרה'לה שרון. הוא קיים שירה של כל המשתתפים, בדגש על דיוק במילים והזדהות עם התוכן.