את פועלו המוזיקלי של יואל ולבה ניתן למצוא במקומות רבים ברחבי הארץ עד עצם היום הזה, גם לאחר שעבר זמן רב מיום פטירתו.
על במות ריקודי העם אפשר לראות את המוני הרוקדים במעגלים גדולים לצלילי שיריו "הורה מדורה" ו"הורה סחרחורת", בסוכות לשיר את השיר "סוכתי", בחנוכה לשיר את "כד קטן" ובט"ו בשבט את שיר השתיל: "גם בעיר וגם בכפר", וכמובן כאשר מדובר בשירי ים הרי שירו "שיר הספנים" מצוי בראש הרשימה. ויש עוד שירים רבים אחרים המוכרים פחות ולהם מנגינות חינניות.
בעיר הרצלייה ב"בית יד ראשונים", בקומה השנייה, תלויה תמונה מצולמת גדולה שצולמה על ידי הצלם התל אביבי סוסקין בשנת 1927 ובה אפשר לראות את תזמורת המנדולינות שהקים בה יואל ולבה. הרצלייה הייתה עדיין מושבה צעירה, מספר תושביה קטן ואנשיה, עולים חדשים של אותם ימים, היו יוצאים עם בוקר למלאכת יומם ועם ערב היו אוהבי המוזיקה שביניהם הופכים להיות נגני תזמורת המנדולינות שהיו מתכנסים יחדיו כדי לנגן. יואל ולבה, שהוא עצמו עלה ארצה ב-1920, עבר על בשרו את חווית ההתערות בארץ, הבין ללבם של המתיישבים החדשים והביא אליהם את אמונתו כי מוזיקה מזינה את הנפש וצלילי המוזיקה יוצרים שפה שהיא מעבר למלים ועולים חדשים וותיקים יכולים לדבר זה עם זה בשפת הצלילים. כך קמה תזמורת המנדולינות של פועלי הרצלייה המושבה. זו הייתה אחת בין מספר תזמורות מנדולינות שהקים יואל ולבה ברחבי הארץ. באותם ימי בראשית ישבו יחדיו האבות המייסדים של העיר הרצלייה ללמוד לנגן במנדולינה. ובחגי ישראל כאשר בני המושבה היו מתכנסים לחוג הייתה גם תזמורת המנדולינות מופיעה בפני העם ומנגנת. תמונה מצולמת אחת טובה מאלף מלים. אפשר לראות בה את הנגנים וכלי הנגינה בידיהם יושבים הדורים בלבושם ופניהם הרציניות מקרינות גאווה על מפעלם. זו הייתה אחת מתרומותיו של יואל ולבה לתרבות המוזיקה המתעצבת בישראל.
תרומה נוספת של יואל ולבה יכולה להישמע מסיפוריהם של אלפי תלמידיו ותלמידותיו, שפגשו בו בבתי הספר השונים בעיר תל אביב, החל מסוף שנות השלושים של המאה שעברה ועד לראשית שנות ה 60 אשר זוכרים את הימים שבהם השיעור לזמרה היה חלק אינטגרלי מתכנית הלימודים, שההשתתפות במקהלה ובתזמורת של בית הספר גם הם היו חלק מהמערכת החינוכית. בוגרות ובוגרי בית המדרש למורים ולגננות ע"ש לוינסקי שיואל ולבה הורה בו במשך עשרות שנים היו חייבים ללמוד לנגן בחלילית ובקונצרטינה כחלק מהכשרתם המקצועית להוראה. אותם תלמידות שהפכו למורות או לגננות השתמשו בידע המוזיקלי שרכשו אצל מורם בכל הזדמנות לימודית ולא רק במסגרת השיעור לזמרה, בצאתן להוראה בארץ באותן שנים דבקו רבות מהן בתובנה כי מוזיקה המשולבת במלים הוא אמצעי חינוכי רב השפעה. אלפי עובדי הוראה אלה השפיעו על פני החינוך בישראל, גם בעזרת החינוך המוזיקלי שרכשו.
100 שירי הזמר שיואל ולבה הלחין למילותיהם של בכירי המשוררים של תקופתו תרמו גם הם ליצירת התשתית התרבותית של ישראל המתהווה. יואל ולבה לא היה יחידי במערכה ובמאבק ליצירת תשתית תרבותית חדשה בארץ ישראל על פי ערכיה של הציונות. הוא היה אמנם ייחודי בסגנונו אולם היה חלק ממרקם רחב של יצירה מוזיקלית שהיו שותפים לה יוצרים במלל ובצליל, שראו לעצמם כמשימה לאומית, לבנות מחדש את תרבותה של האומה העברית בארץ ישראל.
מאז ועד ימינו חוברו בישראל אלפי מנגינות על ידי מלחינים ומלחינות רבים וזומרו שירים רבים בעברית ובכל יום קמים זמרים וזמרות חדשים השרים שירים בעברית. ובהרצלייה שחיות בה כיום משפחות שהם צאצאי האבות והאימהות מייסדי העיר בוודאי מהדהדים הסיפורים של ימות הבראשית והזיכרונות מלווים בלחני השירים, שהושרו אז. חלק מהם חוברו על ידי יואל ולבה.
אחד מלחניו הראשונים היה לשיר "שה וגדי" שמילותיו חוברו על ידי אברהם שלונסקי. זוהי מעין מעשיה המתחילה במלים אלה: " שה וגדי, גדי ושה, כך מתחיל המעשה". עלילת השיר מזכירה את סיפור חד גדיא בהגדה של פסח. גם מנגינת השיר אפופת סוד כמו מובעת היא בפיו של מספר הסיפורים השבטי היושב עם מאזיניו סביב למדורת השבט ומספר סיפור. סיפור המעשה מדבר על גדי הרוצה לצאת מהשער והשה מזהיר אותו כי מחוץ לשער יש יער ויש בו זאב טרף... ימות ראשונים בארץ ישראל היו שזורים בחלומות על עם היושב על אדמתו וכמו בימי אברהם אבינו רועה את עדרו במדבר. השירים "שה וגדי", "שה" שמילותיו חוברו על ידי ח"נ ביאליק, "עלי גבעה" למלים של אברהם ברוידס ו"יום הגז" שמילותיו חוברו בידי מתיתיהו שלם הם הד לאווירת הימים ההם. עובדים את האדמה, רועים צאן ובקר ובערבים שרים ורוקדים.
