בשנת 1944 עלה עם קבוצתו, להקים את קיבוץ שמיר באתר שנקרא ברגאת. המקום היה במונחי אותו זמן "קצה- העולם שמאלה". אזור מלא סלעי-בזלת, שומם, ואת אותם אבנים סיכלו חברי הקבוצה הצעירים במו ידיהם כשברקע שממה גדולה. המגורים היו משך שנים באוהל ורק אחר כך בצריף. ומה שהפעיל אותם היה חדוות היצירה ומחשבה על גאולת הארץ והקרקע.
כשעלתה הקבוצה לברגיאת (שמיר דהיום) הפך אבא למתעד של הקבוצה. הוא ניהל את יומן הקבוצה וכתב בכתב ברור ויפה ובעברית צלולה, כל פרט ופרט מחייהם, כגון כמה עצים נטעו, איזה ציוד חקלאי רכשו ועוד. בנוסף הוציא אבא את הביטאון המקומי "השבוע", שכתב בכתב ידו הוציאו בהעתקים על נייר קופי, לתפוצה מקומית. הביטאון תעד ברוח הומוריסטית את חיי המקום וכלל גם שירים, פליטונים, אמרות שפר. לכל חג ואירוע הוצאה מהדורה מיוחדת ברוח החג. כך גם כתב את ההגדה הראשונה של פסח בקיבוץ שמיר, שכתובה ברוח החלוציות הסוחפת של התקופה. אבא כתב כל ימיו יצירות. היו אלו ברכות, מקאמות, סיפורים ובעיקר הספר על ביבולרי ולמעשה לא זנח מעולם את הכתיבה.
השיר המדובר "שיר הנוטעים בבריגאת", נכתב באותה תקופה ב- 1945, כשנה לאחר עלייתם לקרקע. זה היה חלק מאותה רוח חלוצית, של לכבוש את השממה ולכסותה בירוק. לא ידעתי על שיר מסוים זה, אך ידעתי שכתב רבים. הוא נכתב לכבוד חגיגות ט"ו בשבט באותה שנה. לגבי המלחין, אין לי כל ידע עליו.
