משך שנות מלחמת העולם לא ידע אבא, אחיו דוד ואחותם סלי (שעלתה לארץ והצטרפה לקיבוץ שמיר-לאבא), מה עלה בגורל משפחתם, שנותרה בגולה. הם נהגו לשלוח גלויות באמצעות ה"צלב האדום". בהן יכלו לכתוב רק שורות בודדות. גלויה שכזו שהגיעה לרומניה מהארץ, כשעלייה הכותרת "פלסטינה", גרמה למעצרו של אביו-סבי במחנה עבודה וכפייה, בו עבר עינויים והתעללות קשה. ואבי יוסף, ששלח אותו מסמך, חש על כך אשמה כל חייו, שכן מען הגלויה היה ממנו.
בשנת 1949, מתאחדת שוב המשפחה בארץ. הוריו ושתי האחיות הנותרות מגיעים לחיפה. אבא מחליט לעזוב את הקיבוץ ולעבור לעיר. ואחותו הצעירה, רבקה, מצטרפת לקיבוץ מגן, בנגב המערבי.הוא מתיישב בחיפה, והעיר מהווה את ביתו משך יותר מ- 50 שנה. אולם בלבו נותר מקום חם לקיבוץ שמיר, כל חייו. וסיפור ימיו הראשונים בה - היה דבר מרכזי בחייו. בקיבוץ נשארה אחותו סלי, שנישאה למשה כגן הצייר, והקימה בה משפחה, החיה במקום גם היום, כולל ילדיהם ונכדיהם.
חייו של אבא בחיפה עברו בשני מסלולים מקבילים. האחר מסלול העבודה הקיומי- בו היה פועל ב"דשנים" ומסלול שני של כתיבה ולימודים מתמידים. הוא נישא לאמי מרים ב- 1958 ושנה לאחר מכן באתי לעולם. אני היא בתם היחידה.
