יוסף (צוקי) צוקרמן

בשנות השבעים הקים אבא את העמותה לתיעוד עיירתו ביבולרי. הוא היה ראש הוועד והוציא ספר לתיעוד העיירה, ביחד עם קבוצת חברים מתנדבת. אבא כתב את רוב הספר "עיירתנו ביבולרי", תוך שהוא מצליח להגיע לכל משפחה יהודית, שהייתה שם, בארץ ובעולם ומתעד את תולדותיה. הספר שנדפס במספר עותקים מצומצם, זכה להצלחה רבה והגיע אף לספריות רבות וחשובות בעולם, בניהן ספריית הקונגרס האמריקאי. העמותה-הארגון, התקיימו משך למעלה מעשרים שנה, כשהוא חבר בוועד המארגן את הכנסים הדו שנתיים שלה. כנסים אלה היו אבן שואבת ואליהם הגיעו גם אנשי הדור השני, שלישי ורביעי. בנוסף עמד אבא בקשר עם הסופרת טוני סולומון, יוצאת העיירה, שכתבה תיעוד לפוגרום הגדול ביאסי, בספר שהוציאה, ונועצה בו רבות. ספריה יצאו באידיש, רומנית ועברית ותיעדו בצורה מרתקת את העבר. היא הקדישה לו כמה מהעותקים. בנוסף שמר אבא גם על קשרי ידידות עם הפרופסור יונה דוד, בן גילו, איש האוניברסיטה העברית בירושלים. הפרופסור הנ"ל היה חברו הטוב ביותר עוד מימי העיירה. עיסוקו הוא חקר שירת ימי הביניים ובתחום זה הפך לשם דבר , שמחקרים רבים מצויים על שמו ותרומתו הרבה לספרות, ידועה. אף שחייהם של אבא ויונה התנהלו במסלולים שונים לגמרי, שררו בניהם קשרי ידידות וחברות עמוקים שנמשכו כל חייו של אבא. ופרופ' דוד נהג לשלוח לאבא כל ספר שהוציא עם הקדשה אישית והיו בניהם יחסי הערכה הדדית. אבא ניחן בזיכרון פנומנאלי וגם 50 שנה אחרי זכר כל פרט ופרט בחיי העיירה ותיעד זאת בכתב - בכתיבה עשירה הומוריסטית ונוגעת ללב. ובכל כנס כזה של העיירה, נהג לכתוב ולהקריא את הדברים, שזכו לאהדה רבה. אף שהיה אדם ביישן באופן יחסי, היה עומד וקורא לקול תרועת הנוכחים.