פִּנְחָס מִינְקוֹבְסְקִי

נקודה נוספת בה היה פורץ דרך היא עיסוקו במחקר, חשיפה ותיעוד של מסורות וניגונים. היה זה ללא ספק הרקע הלמדני ממנו בא והסביבה בה התחנך – סביבה שהוקירה את חיפוש האמת וחקירתה – שדִרבנו אותו לעסוק בתחומים אלה. כך הפך מינקובסקי לא רק לחזן בעל שם אלא גם להיסטוריון, חוקר ,מתעד ומבקר חזנות. בנקודה זאת הצטלבו דרכיהם של מינקובסקי וח"נ ביאליק. כמינקובסקי אף ביאליק פעל לא רק כמשורר אלא אף כחוקר, מכנס ומאסף של המקורות העבריים כששיא מפעלו היה פרסום ספר האגדה פרי עבודתו המשותפת עם יהושוע רבניצקי.
מינקובסקי שב וטען במאמריו הרבים כי מסורת ליטורגית עברית אותנטית השתמרה ולא אבדה גם אחרי חורבן בית שני ויציאת מרבית העם לגולה. חיפוש נמרץ ותשוקה בלתי פוסקת להשיג את אותה אותנטיות ושורשיות עברית בתחום המוסיקה העסיקוהו רבות ובנקודה זאת מצא קרבת רוח לח"נ ביאליק. ביאליק הבין את חשיבותה העצומה של יצירת תרבות עברית שורשית כחלק בלתי נפרד מתהליך התחייה הלאומית. אין זה מקרי שמינקובסקי חש כה נוח באודסה, עיר שעל אף שלא היתה ידועה בלמדניה או צדיקיה הייתה מרכזה של תנועת התחייה הלאומית ואשר אישים כטשרניחוסקי, ז'בוטינסקי, אחד העם, פרופסור קלויזנר, מנדלי מוכר ספרים ועוד התגוררו בה.
היה זה אך טבעי, איפוא, שמינקובסקי יהיה שותף למפעלו של המשורר הלאומי להחייאת התרבות העברית. מינקובסקי הרצה בקונסרבטוריון היהודי של אודסה והיה יו"ר האגודה המוסיקלית למוסיקה עברית "הזמיר". הוא פרסם מאמרים בנושאי מוסיקה יהודית וחזנות והיה ידוע בהתנגדותו הנמרצת להקלטת חזנות בתקליטים מפני שראה בכך מעין חילול הקודש. שאלת ההקלטה צצה עם המצאת הגרמופון שהרעיש עולם ומלואו בנפלאותיו. החזן מינקובסקי לא רק נזף קשות באלו שהציעו לו כסף רב תמורת השתתפותו בהקלטה, אלא יצא למלחמה קשה נגד החזנים שנענו להזמנות להקלטת לחניהם. בשורת מאמרים שפרסם בעיתונות זעק מעומק לבו והביע את כאבו הגדול על חילול קדושתם של הניגונים. כמובן שבמלחמתו נחל תבוסה ולמזלם של הדורות הבאים הייתה יד התקליט על העליונה. כיאה למי שלחם בהקלטה, רוב לחניו של מינקובסקי השתמרו בכתב והם מצויים כיום בספרייה הלאומית בגבעת רם.