פִּנְחָס מִינְקוֹבְסְקִי

על מנת לעמוד על ייחודו של מינקובסקי כחזן יש להבין את הרקע ההיסטורי בו פעל. מרבית החזנים באותה תקופה, על אף היותם בעלי יכולת זִמרה, היו חסרי השכלה מוסקלית במיוחד בתחום המוסיקה הליטורגית-יהודית וחסרי הכשרה מעשית בחזנות. האופנה ששלטה באותם ימים היתה לאמץ מנגינות קליטות ומוכרות שתנעמנה לאוזני השומעים. כך אומצו ניגונים ולחנים רבים שמקורם לא היה יהודי. החזנים התעלמו מדרישות הטקסט והדבר התבטא הן בשיבושי נוסח והן באימוץ לחנים שלא תאמו את הרוח והאווירה שהִשרה הטקסט. אופיו המפוזר של היישוב היהודי במזרח אירופה גרם לכך שגם מעט החזנים המקצועיים באותה תקופה לא יכלו להדריך את רבבות החזנים החובבנים. על רקע זה התנשאה דמותו של מינקובסקי שהיה בה שילוב נדיר של ידע במקורות היהדות (הוא נחשב לַמְדָן ועילוי), הכשרה בחזנות שרכש מהחזן ניסן ספיבק וידע כללי במוזיקה ובמוזיקה ליטורגית בפרט שרכש בוינה.