החל מסוף שנות החמישים שודרו שירים בביצועה של מרים נעמן ב"קול ישראל". אחד מהם, "הבי יין", היה להיט מבוקש ושודר פעמים רבות ב"פינת המזרח" של רשות השידור. היא הוזמנה ל"קול ישראל" להופעות זמרה ולהקלטות, ובין היתר, שרה בתכניות "כבקשתך", "פינת המזרח" ובתכנית "תיבת נוח". בין מלוויה בשידורי הרדיו היו נחום נרדי, מקהלת "מזמור שיר" בניצוח יוסף בן ישראל ותזמורת בניצוח אדי הלפרן.
ערב זימרה ישראלית ב"בית ליסין", במלאת יובל למלחין שלמה וייספיש (1958), היה נקודת מפנה בקריירה שלה כזמרת, ועל גב תמונה מאותו ערב רשמה הזמרת באלבום התמונות שלה: "נטלתי חלק במעמד זה, וזו היתה הופעתי הראשונה עם זמרים וזמרות ידועי שם".
בראשית שנות השישים היא כבר הופיעה כשבע או שמונה פעמים בחודש ביישובי ספר וקיבוצים, לרוב בליווי אקורדיון, כשהופעותיה מהוות את החלק האמנותי של אירוע כלשהו. בו זמנית החלה בהכנת רפרטואר לתכנית של ערב שלם.1 היא הופיעה עם אמנים כשייקה אופיר ואורי זהר במה שנקרא אז "חלטורות", אבל היו לה הופעות גם באולמות גדולים, כגון: הופעה ב"בנייני האומה בירושלים" עם שלמה וייספיש, בכנס של "ארגון אסירי הנאצים".2 ב-1965 היא הופיעה ב"פסטיבל הזמר והפזמון הבינלאומי" שנערך באיצטדיון ביד אליהו, בו השתתפו זמרים מעשרים ושבע מדינות. באחת מהופעותיה, לאחר מלחמת ששת הימים, במועדון "קפה ארבל" בטבריה, כששרה את "הכותל", נכח דדו (דוד אלעזר), אלוף פיקוד הצפון באותה עת ורמטכ"ל בעתיד; כששרה את השיר, היא הבחינה בו מוחה דמעה; וכשקם לצאת מהמועדון, הפריח לעברה נשיקת תודה.3
מרים נעמן העדיפה שירים בעלי אופי לירי על פני שירים מקצביים פופולרים. כשהציעה לה חברת "מקולית" לשיר שיר שעובד לוואלס, סרבה, כי חשה שבמהותה היא זמרת עממית ולא קלאסית.הופעותיה ביישובים לפני עולים חדשים מארצות שונות גרמו לה להתפשר עם טעם הקהל, כיוון שהמאזינים דרשו לשמוע שירי עמים בשפות המובנות להם. אי לכך, היא הוסיפה לרפרטואר העברי שלה שירים ביידיש, צרפתית, ספרדית ויוונית, אבל כשנתבקשה לשיר שיר פופולרי של אלביס פרסלי, השיבה: "בתנאי "שאלביס ילמד שיר תימני".4
1. "סיפורה של זמרת צעירה". תקוה וינשטוק, מעריב, 30 באוגוסט, 1963, עמוד 37.
2. שם.
3. ראיון עם מחבר הביוגרפיה, 4 בדצמבר, 2015.
4. "סיפורה של זמרת צעירה". תקוה וינשטוק, מעריב, 30 באוגוסט, 1963, עמוד 37.
