שלוש וחצי שנים לאחר הופעתה הראשונה ברדיו (1937), עם סיום הופעתה בתכנית "אי שם אצלנו" (1941) ב"המטאטא", פרשה אסתר גמליאלית מהבמה, והיא כבת 22 שנים בלבד. היא חדלה לשיר במשך שנה וחצי [הריון ולידת בנה הבכור בועז], וכששבה להופיע, לקראת סוף 1942, היו הופעותיה מעטות ביותר עד ראשית 1945.(1) במשך שלוש וחצי שנים מאז פרשה מ"המטאטא" היא הקדישה את מירב זמנה למשפחתה. מלבד הגורם המשפחתי [רעייה ואם לתינוק ראשון] היו לפרישה גורמים נוספים. כשהופיעו חברי "המטאטא" מחוץ לתל אביב, נאלצו לישון בלילות כאורחים של תושבי היישוב בו הופיעו, כיון שלתיאטרון לא הייתה אפשרות כלכלית לאפשר לשחקניו הסעות ליליות לתל-אביב.(2) כמו כן, בלילות ארבה סכנה בדרכים מהכנופיות הערביות, ומדי פעם הוגבלה התנועה, עקב העוצר שהטילו הבריטים על היישוב. כאם לתינוק, שבעלה, גם הוא, נעדר מהבית לעיתים קרובות, היה זה בלתי אפשרי להתחייב בחוזי הופעות שיחייבו גם אותה להיעדר מביתה. בנוסף לאלה, הכבידו עליה התככים שמאחורי הקלעים, ותרמו אף הם להחלטתה לפרוש, לפחות זמנית, מן הבמה. כשחידשה את הופעותיה בראשית 1945, חזרה אל הבמה כזמרת בלבד; אל התיאטרון לא שבה עוד.
בשנתיים הבאות, 1945 ו-1946, היתה לה תכנית הופעות צפופה יחסית, רובן בליווי נחום נרדי (ר' לעיל - על במות הבידור), אחר כך הפסיקה שוב גמליאלית את הופעותיה [הריון ולידת בתה אילת], ומאותו זמן נעשו הופעותיה נדירות ביותר. למרות שאהבה מאד לשיר, פרשה גמליאלית מן הבמה, כמעט לחלוטין, כשהייתה כבת 30 שנה בלבד; מוקדם מדי לדעת קהל אוהדיה.(3) לאחר השתתפותה בכנס הנוער בפראג ובסיורים בשליחות במחנות ניצולי השואה באירופה ב-1947, כמעט ולא נשמעה מעל בימת הזמר. מ-1950 היא חיה ברמת ישי, ועיקר זמנה הוקדש לבני משפחתה. משפחת יוסיפון זכתה ברעייה ואם "במשרה מלאה", אך הקהל בישראל הפסיד זמרת מחוננת ואהובה.
היו לה הופעות ספורות בלבד בין השנים 1949 ו-1957, ובשתיים מהן השתתפה "חוליית אסתר גמליאלית" (או "להקת אסתר גמליאלית"). רוב ההופעות התקיימו ביישובים קטנים. אל הבמה היא שבה בהופעה נדירה נוספת ב-1960 במופע "היה היו זמנים, מצעד פזמוני היישוב"; המופע המתוקשר שודר מ"היכל התרבות" בתל-אביב, ובו היא שרה את "הטנדר נוסע" לפני קהל נרגש, שהגיב בתשואות סוערות. כבר אז, בת ארבעים בלבד, היא היתה דמות "היסטורית" שעוררה בלב המאזינים חוויות נשכחות, זכרונות של תקופה, וגעגועים - לסגנון זמרה ולשירים של שנים עָבָרו בארץ ישראל.
בשנים הבאות היו לה מספר "הופעות אורח" ששודרו ברדיו; הן היו נדירות וקצרות - בנות שניים או שלושה שירים. היא שרה בהן את "שירי הדגל" שלה - "הטנדר נוסע", "ליל גליל", "הודי חמודי" וכמובן - "גדליה רבע איש"; בנוסף שרה גם את שירה של המשוררת רחל, "שבת", שיר שעבורו חיברה בעצמה לחן מרשים ביותר. "הופעות אורח" אלה התקיימו בירושלים בליווי פסנתר של אריה זקס (ספטמבר 1961) ובתל- אביב (1960 ו-1969) בליוו גיל אלדמע ומאיר הרניק. קולה כבר לא היה קול הזמיר של העבר, אבל הקהל אהב אותה כפי שהיא - חביבה ושרה מעומק הלב. בראשית שנות השבעים היא השתתפה כאורחת במופע "הלילה לעמק" ב"היכל התרבות"; כמו כן, הופיעה גמליאלית בשני שירים בתכנית הטלביזיה "הדרן לתל-אביב" (1984) - בשיר "גדליה רבע איש" ובדואט "בכרם תימן" [עם יהורם גאון] שהקדישה לזכרו של יעקב טימן, בן זוגה המקורי באותו שיר. היא גם הופיעה כאורחת בתכניות אחרות, כתכניתו של מני פאר, בה שרה עם נכדה גדי, את הדואט "אל תפחדי תמר", או בתכנית רדיו במלאת יובל שנים לתחנת השידור. על הופעתה במלאת 75 שנים לתל-אביב סיפר חוקר הזמר אליהו הכהן: "בפעם הראשונה בהסטוריה הפגשנו שם שלוש דמויות של הזמר העברי. שושנה דמארי, יפה ירקוני ואסתר גמליאלית. משושנה ויפה לא פחדתי. הן בשירה כל השנים - מקצועיות, אין מה לדאוג. הנעלם היתה אסתר. אחרי כל כך הרבה שנים של פרישה. מה אגיד לך? הקול החלילי הזה ששיגע את כולם, כשהייתי תינוק, הדליק גם את הקהל בתכנית. לא היו בעיות נשימה, לא טעות במילים, לא שמעו את השנים שמחוץ לבמה. היה לה ברק בעיניים, פה ושם התיישר קמט, והקהל פשוט לא נתן לה להפסיק".(4) "קשה לי להיזכר ב[עוד זמרת] אחת שהקהל שלה שומר לה אמונים גם אחרי ארבעים ושש שנים".(5)
1. באותן שנים ליוו אותה בפסנתר הפסנתרנים אריה זקס או י. ברגשטיין.
2. משה ברק, "אסתר גמליאלית בת 90, עם הבחור מהטנדר", "חדשות בן עזר", גליון 427.
3. רמז למה שהתחולל בנפשה של גמליאלית מצוי בעדותה של בת אחותה - הזמרת עדנה גורן: "היא תמיד אמרה לי 'אל תתחתני, אם תתחתני לא יתנו לך לשיר'. רק בשנים האחרונות לחייו אביגדור החל להתגאות בה, וזה היה כבר מאוחר". סמדר שיר, "ציפרניים שלופות", "ידיעות אחרונות", "7 לילות", 5 ביוני, 2009.
4. "ידיעות הגליל" (מקומון), 19 ביוני, 1987.
5. שם.
חברה לתועלת הציבור בע"מ
