העיתונאי גרשון סווט שמע אותה שרה ללא ליווי, והמליץ עליה כזמרת לתחנת השידור "קול ירושלים"; התחנה חיפשה זמרת שתשיר ללא ליווי בראש השנה, ובספטמבר 1937 הוזמנה גמליאלית לשיר בה. בערב ראש השנה היא שרה ב"פינת הנוער העברית", ובראש השנה - בתכנית של שירים תימניים ושירי עם.(1) היא הותירה רושם חזק על המאזינים, ועל פי מכתב שהגיע לעורך ה"פלסתיין פוסט" מאחד הקוראים ופורסם בעיתון - זו היתה הופעת בכורה סנסציונית. "בקשתי היא שתכתוב מספר שורות בעיתונך, שנראה לי שהן ראויות להכתב במקום שכולם עשויים לראותן", כתב הקורא. "ביום ראשון וביום שני שמענו כוכב חדש שר, ושר טוב יותר מהרבה זמרים וזמרות ידועים ביותר - אסתר גמליאלית. היא שרה לנו שירים תימניים ושירי עם יהודיים, ומי שפגש את הנערה התימניה היפהפיה יסכים איתי, שרצוי עוד יותר לשמוע ולראות אותה, כדי להבין אותה כראוי. היא מחוננת בכל הכשרון והקסם הנחוצים לזמרת מהמעלה הראשונה, ואם חובבי המוסיקה בפלסתינה יזמינו אותה מדי פעם לשיר לפניהם, אז, היא תוכל לממש את הקריירה שלה. האם תואיל לעשות זאת?"(2)
לאחר הופעת הבכורה שלה ב"קול ירושלים" היא ניגשה בנובמבר 1937 ל"תחרות ארצית ראשונה" בזמרה, שארגן משה ואלין תחת מספר שמות, שאחד מהם היה "התחרות הארצית של האמנים המקצועיים להפגנת הזמר העממי הארץ ישראלי". חבר שופטים מומחה - לא היה; על פי מודעת הפרסומת, השופט היה - הקהל. הזמרים המקצועיים נמנעו מלהופיע, ואלה שהיו בראשית דרכם המקצועית ובעלי נסיון כלשהו על במה, לא תמיד שרו "זמר עברי". אחד המבקרים הגדיר את התחרות כ"שערוריה",(3) אבל הקהל הנלהב מילא את האולם; בתחרות השתתפו, בין היתר, חנה קיפניס, יחיאל עדאקי, מרדכי רוט ושלמה וייספיש. גמליאלית זכתה בפרס הראשון.(4) עד לאותה תחרות שרה גמליאלית ללא ליווי, והאמרגן ואלין ביקש ממשה וילנסקי, ללוות אותה בתחרות בפסנתר. כיון שלא היו בידיו תווים, אילתר וילנסקי את הליווי משמיעה. שנים רבות לאחר מכן סיפר וילנסקי בראיון, על הרושם הראשון שהטביעה עליו גמליאלית הצעירה: היא היתה "זמרת טבעית", אמר המלחין, שלא למדה מוסיקה או פיתוח קול, אך היתה בעלת "קול יוצא מן הכלל", "צלול כבדולח".(5)
מבקר מוסיקה שנכח בתחרות הזמר התרשם במיוחד משני משתתפים - אסתר גמליאלית ושלמה ויספיש (זמר בעל קול מאומן), ובבקורת קונסטרוקטיבית ומפורטת, הציע להם ללמוד זה מזו, כדי לשפר את זמרתם. מהצעותיו לשני הזמרים אפשר ללמוד על אופי זמרתה של אסתר גמליאלית באותה תחרות. "הייתי מבקש את מר ויספיש להביט יפה יפה אל אסתר גמליאלית בשעת שירתה, ואת הגב' גמליאלית - להטות אוזן לשירתו של ויספיש", כתב המבקר. "מובטחני ששניהם יכלו ללמוד הרבה זה מזו. מר ויספיש היה נוכח שלא די בהבלטת ה'עין' הגרונית כדי לתת לשירה אופי מזרחי. דרוש מבטא מיוחד, תנועה קלה, משחק עיניים, הרגשה של אורגאניות עם הנימה המזרחית... והגב' גמליאלית היתה יכולה לשמוע מתוך שירתו של ויספיש שלא די במקוריות. מה התועלת במבטא הנכון ובהבעה הנאה כשכל השיר הראשון הושר לא נקי, עלה מעלה ונפרד בסופו לחלוטין מהפסנתר המלווה. בלי לימוד, בלי אסכולה מוסיקלית אין להשמיע נכונה שירים, גם לא מזרחיים. התנועות המשחקיות לתאור המלים לא תועלנה, להיפך: הן גורעות מערכה של השירה, כי הן אינן מזרחיות, הן אינן גם מערביות. הן בלתי טבעיות ויש לשמור בכל משמר על הטבעיות. אל זו יש להוסיף תרבות. כי אז - ורק אז - תושג המטרה".(6)
רכישת טכניקה קולית חיונית לזמר, כאימון גופני לאתלט הרוצה להגיע להישגים ספורטיביים. המנעד הקולי של גמליאלית, והיכולת הטכנית שלה, ללא ספק, היו עשויים להשתפר, אילו הייתה משקיעה מאמץ בפיתוח קול מאומן. היא הבינה זאת, ופנתה אל המורה הידוע לפיתוח קול, הפרופסור רוקה (בין היתר - המורה של ברכה צפירה ונעמי צורי), אך לאחר תקופת לימודים קצרה הוא הזהיר אותה, שפיתוח קול עלול "לקלקל" ולשנות את צבע קולה הטבעי; כתוצאה מכך היא ויתרה על לימודי קול, ולמדה במידת האפשר מהמוסיקאים שעבדו אתה [כ-מ.וילנסקי ונ.נרדי] ומניסיונה על הבמה.
תוך שלושה חודשים בלבד, בין ספטמבר לסוף נובמבר של שנת 1937, הספיקה גמליאלית לעשות כברת דרך רצינית שכל אמן היה מתברך בה - הופעת בכורה סנסציונית ב"קול ירושלים", זכייה בפרס ראשון בתחרות זמר ארצית ופרסום, שהוביל בין היתר להצטרפותה לתיאטרון "המטאטא" [ר' להלן].
1. "פלסתיין פוסט", 3 בספטמבר , 1937; "דבר", 5 בספטמבר, 1937.
2. "פלסתיין פוסט", 22 בספטמבר, 1937, בחתימת ג.ס.
3. "דבר", 26 בנובמבר, 1937.
4. שרגא הרגיל, "הדרכים שבהם רץ ונסע הטנדר", מעריב", 2 ביוני, 1970 עמ' 23.
5. משה וילנסקי, בראיון בגלי צה"ל, פסח, 1983.
6. "דבר", 26 בנובמבר, 1937; המבקר לא הזדהה בשמו.
חברה לתועלת הציבור בע"מ
