אֶסְתֵּר גַּמְלִיאֵלִית

לפני שהתגלתה כזמרת, עבדה אסתר גמליאלית כעוזרת בית בביתה של אסתר רובין, אשת הצייר הנודע ראובן רובין. "היתה לי עוזרת, אסתר גמליאלי, שנהגה לשיר בזמן שניקתה", סיפרה הגברת רובין לכתבת ה"ג'רוזלם פוסט". "חלוץ יוצרי הסרטים, ברוך אגדתי, נהג לבקר ושמע אותה שרה, ובסופו של דבר היא נעשתה זמרת".⁽⁵⁾ יוסף גולנד ישמע אותה מאוחר יותר באחד מנשפי אגדתי שנערכו בתל-אביב, וימליץ עליה להתקבל לתיאטרון "המטאטא" (ר' להלן). 

 

באוגוסט 1933 פירסמה הרקדנית רינה ניקובה מודעה בעיתון, בה הודיעה על פתיחת "סטודיה לבלט מודרני וריקודים מזרחיים".⁽⁶⁾ המודעה משכה את תשומת ליבן של צעירות תימניות בעלות שאיפות אמנותיות, ובנובמבר של אותה שנה ציין העתון ש"בזמן האחרון רבו המבקרות בסטודיה מבנות תימן".⁽⁷⁾ רוב רקדניות הלהקה היו תימניות. רחל נדב היתה הכוכבת, ובין הרקדניות הצעירות היתה גם אסתר גמליאלית, בת הארבע עשרה, שהשתתפה בשיעורי הבאלט של הלהקה, והופיעה בה כרקדנית, ומדי פעם גם כזמרת. "לא הסתדר לי" אמרה, שנים רבות אחר כך, "רקדנית עם רגליים עקומות" [תוצאת מחלת הרככת בילדותה]. הלהקה הופיעה "בריקודים על נושאים תנכיים ומזרחיים", ציין עיתונאי שנכח באחת החזרות.⁽⁸⁾ באוגוסט 1934, לאחר קרוב לשנה של הכנות, הופיעה הלהקה בערב מיוחד באולם "אופרה מוגרבי". אחד מתפקידיה של גמליאלית היה לשיר ללא ליווי, שיר בדווי בערבית, כשהיא מגלמת את תפקיד המחזר של הרקדנית המייסדת, רינה ניקובה. המשורר שאול טשרניחובסקי, רופא הלהקה באותה עת, אהב מאד את שירתה. הקבוצה הוזמנה להופעות בסוריה ובלבנון, לפני קהל יהודי, צרפתי וערבי, והעיתונות המקומית באותן ארצות שיבחה אותה במיוחד; בהופעות אלה רכשה גמליאלית את נסיונה המקצועי הראשון.⁽⁹⁾ באותה תקופה היא שרה גם את שירו של אלכסנדר פן "למעיין עיני צופה" (ללחן בדווי בעיבוד נ.נרדי). איזכור ראשון שלה בעיתון "דבר", מציין הופעה בנשף אגודת "מכבי" תל-אביב, בפברואר, 1937. בדצמבר 1939, כשכבר היתה גמליאלית זמרת מפורסמת בארץ וחברה בתיאטרון "המטאטא", ציינה ידיעה ב"פלסתיין פוסט" שהזמרת חזרה לשיר לצד להקת ניקובה, בנשף צדקה למען בניית הקונסרבטוריון למוסיקה בחיפה.⁽¹⁰⁾