ברכה צפירה נמנעה מלחשוף את תאריך לידתה [15 באפריל, 1910], והוא נודע רק לאחר מותה, מפרטי הדרכון שלה. אי לכך, נכתבו גרסאות שונות לתאריכי אירועים שונים מילדותה ומשנות נעוריה.
היא התייתמה בגיל רך, ועל הוריה ידועים פרטים מועטים; אביה, יוסף צפירה, עלה מצנעא שבתימן ב-1887, והתיישב ב'נחלת צבי', השכונה התימנית בירושלים של אותם ימים. אמה - נעמה לבית עמרני, נפטרה כשנולדה ברכה צפירה; אביה - נפטר שלוש שנים לאחר מכן ממחלת טיפוס. אגודת "עזרת יתומים" מסרה אותה לאחד מבני משפחתה, דוד, שגר בירושלים, אך היא ברחה משם בגיל חמש, וסרבה בהחלטיות לחזור אליו (*1). לצפירה נותרו זכרונות עמומים בלבד מתקופה זו, כיוון שכבר בגיל חמש הועברה לטיפול של משפחה מיוצאי רוסיה, שישבה בשכונת הבוכרים. תושבי השכונה היו מיוצאי בוכרה, טשקנט וסמרקנד, והבית בו גרה עמד בסמוך לשכונת יוצאי פרס. שלוש שנים נשארה צפירה עם המשפחה עד צאת המשפחה מהעיר. אז, בגיל שמונה, הועברה אל בית אלמנה בשכונת מונטפיורי ['ימין משה'], השכונה הספרדית של יוצאי סאלוניקי בירושלים. היו לה זכרונות לא נעימים משהותה בבית אותה אלמנה ספרדיה שהתפרנסה מכביסת לבנים. צפירה ושאר היתומות שגדלו באותו בית, היו צריכות להשתתף בפרנסת המשפחה - לכבס כדי להרוויח את לחמן, "ולהוסיף על הנדוניה לבת היושבת בחיבוק ידיים" (*2). לדבריה, יכלו הכובסות היתומות לקבל את ארוחתן רק לאחר שסיימו את עבודת הכביסה שהוטלה עליהן. תקופה זו הטביעה חותם שלילי על יחסה לבני העדה הספרדית כל ימי חייה, אך לא על המוסיקה של העדה.
בשכונת הבוכרים, במונטיפיורי ובשכונות הסמוכות נמשכה ברכה הצעירה אל השירים והמנגינות ששמעה בבתי הכנסת, ברחוב ובאירועים שונים של יושביהן. היא הייתה מאושרת כשהניחו לה "להציץ" ליד החלונות, ולהמשיך להאזין לזמרה או הנגינות שבקעו מבתי השמחה; כשביקרה בבית הכנסת הספרדי, לשם הוליכה אותה האלמנה בכל הזדמנות, התפעלה מיפי הלחנים ומקול החזן. מהשכונה התימנית לא זכרה הרבה, וחזרה אליה מאוחר יותר בחייה, כדי להאזין לשירי העדה וללמוד אותם. באותה תקופה היא למדה בבית ספר בעיר העתיקה, ואחר כך בבית ספר 'למל'. כשעברו היא וחברותיה ברחובות העיר העתיקה, הן האזינו גם לשירים ומנגינות ערביות, שנשמעו שם אז, ולדבריה, התאימו לנעימות שהרשימו אותן - ערביות או ספרדיות - מילים עבריות משירים שלמדו בבית הספר, בעיקר משל ביאליק. מאוחר יותר, השתמשה צפירה בטכניקה הזו, כשהתאימה מילים משירים קיימים ללחנים שקלטה או למדה מהעדות השונות. ב-1924 נשלחה צפירה ללמוד במוסד הילדים 'שפיה' [ליד זכרון יעקב] בו הוקם בית יתומים שנה קודם לכן. היא הייתה אז כבת 13. שם היא הכירה את מנהל המוסד משה קלוורי ואשתו הדסה, שהייתה מורה נערצה עליה, ועודדה אותה לפתח את כשרונותיה. הדסה שמעה אותה פעם שרה את 'המבדיל' והציעה לה לשיר אותו בכל מוצאי שבת, לפני כל ילדי המוסד. כאשר רכשה צפירה ביטחון, ושרה לפניהם משיריה בלילות שבת, הבחינה בעניין המיוחד שגילו בזמרתה התלמידות בנות המזרח, וכן מורי המוסד מארצות המערב. הצלחתה בזמרה לפני ילדי המוסד, הניעה את מוריה לכוון אותה ללימודי מוסיקה, והיא נשלחה ללמוד בבית הספר למוסיקה "קדמה" בירושלים, בניהולו של הפסנתרן הבריטי סידני סיל.
*1, 'דבר הפועלת' 24 ביוני, 1940
*2 שם
