דמארי שמרה על פרטיות גבוהה יחסית לפרסומה כידוענית, ויותר ממנה, שמרה העיתונות על חזותה הייצוגית. "אישיותה" הייתה מוכרת לקהל הרחב מהופעותיה; בראיונות שנערכו עמה היא חשפה מעט, וכמעט שלא שימשה נושא בטורי הרכילות הכתובה בעיתונים. חריג לזמנו היה "העולם הזה" שב-1950פירסם כתבה מצולמת על חייה הפרטיים. ככלל, הרכילות בעיתונות היתה "חלבית" למדי עד לראשית שנות השמונים, ולא העזה לפגוע בשמם הטוב של "קדושי" האומה. (*1) כשערכה הטלוויזיה הישראלית ב-1969 תכנית אודותיה (במסגרת "במזל כוכב") לא מצאו העורכים מספיק חומר מצולם מעברה; נחום ברנע, שצפה בתכנית, העיר שהתכנית היתה "זקוקה לקצת יותר מצרור סרטים גרועים מראשית קום המדינה, שלמרות שאינם שייכים כמעט לשום עניין, חוזרים ומראים אותם בכל תכניות הנוסטלגיה..." וכי "נעשה עוול לשושנה דמארי".(*2) למרות הפרטיות החסויה, נחשפו מספר פרטים לתודעה הציבורית, בחלקם - לאחר פטירתה, ורובם - בהקשר להופעותיה.
היא "נשאה באחריות" לשיבוש מפורסם, שהשתרש מראשית שנות הארבעים ואילך, אצל זמרים רבים ששרו את "שני שושנים" (י.אורלנד, מ.זעירא). דמארי היתה הראשונה שהקליטה את השיר, כשנה לאחר שנכתב, ולדברי מחבר המלל יעקב אורלנד "תוך כדי ביצוע ההקלטה פרחו מזכרונה שתי השורות האחרונות, המשמעותיות כל כך, של הבית האחרון. לאחר 'ורק יודעים כי הנותר/לבו נשבר, לבו נשבר' היו השורות 'עד כי סוף סוף חושב אני,/נשבור נשבר גם השני', והזמרת הנבוכה חזרה שוב על שורות הבית הראשון 'היה היו לפני שנים' וכו'. גרסה חסרה ומוטעית זו נשתרשה בפי כל מזמרי השיר מאז...". רק לאחר שיצא לאור ספרו של אורלנד "היו לילות" ב-1985 ובו כתובות מילות השיר כראוי, "יוכל המעוות לתקון, וישוב הכד אל המבוע" כתב המחבר. (*3)
כידוענית, כל תקרית שארעה לה, עשויה היתה לספק עניין לקוראי עיתון, והעיתונאי ז.רב נוף, מבקר הסרטים של "דבר", לא החמיץ הזדמנות לדווח על אירוע בקולנוע חן בתל אביב; בסופו של דבר נאלץ העיתונאי לכתוב דברי התנצלות כיון שהבין שהדיווח שכתב, התקבל כמלגלג ופגע בכבודה של הזמרת ללא הצדקה. עפ"י הדווח ותגובת בעלה, שלמה בושמי, ניגש מנהל קולנוע חן בתל אביב בליווי שוטר אל שושנה דמארי ושלמה בושמי שישבו במרכז אחת השורות באולם, וביקש מהם [עפ"י בושמי - דרש] לפנות את מקומם לאורחים בורמזים של משרד החוץ הישראלי. בושמי הציג את עצמו ואת שושנה דמארי לפני מנהל בית הקולנוע ועמד על כך שלא יפנו את המושבים עבורם קנה כרטיסים מראש. המנהל הושיב את האורחים במקומות צדדיים שהיו פנויים, ובושמי פנה במכתב תלונה להנהלת הקולנוע נגד התנהגותו של מנהל האולם, שבא אליהם [אך לא אל האחרים] בדרישה חצופה בליווי קצין משטרה. "אני מצטער, לא תוכלו לשבת כאן..." אמר, לדברי בושמי, מנהל האולם, "אני צריך אותם [את המקומות] בשביל אורחים חשובים". ז.רב נוף דיווח על התקרית בעיתון בטונים בלתי מחמיאים לזוג, וסיים ב"'כוכב' ישראלי או 'כוכבים' זרים, מי מהם עדיף?". בושמי פנה בתלונה גם לעיתון אודות הטון המלגלג של העיתונאי, ונענה בהתנצלות פומבית. (*4)
פרסום איום בתביעה משפטית מצד המלווה של דמארי בשנות הארבעים, המלחין נחום נרדי, נעשה ביזמתו. הסבר לסכסוך שגרם לפרידה בינו לבין דמארי לא ניתן בפומבי מצידו או מצד הזמרת, ותוצאות האיום - לא נודעו ברבים. (*5) פרסום אחר בעיתון ניתן לתביעת נזיקין נגד הזמרת מצד סוכן אמריקאי בשם מ.שאולסון מפילדלפיה. על פי התביעה לתשלום חוב שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, "הפירה ש.דמארי את החוזה שנחתם ביניהם, ומתוך כך פנה בתביעה נגדה לבית משפט אמריקאי. בפסק הדין, שהעתקו הועבר לבית המשפט בת"א נאמר, כי ש.דמארי חייבת לשלם למ.שאולסון סך 3600 דולר, משמע 6500 ל"י. כתב הגנה לא הוגש עדיין לבית הדין". העיתון לא פירסם את תוצאות התביעה. (*6)
כששרה בחלטורות ב"תכנית האמנותית" של ארגון כלשהו, סוכמו מראש התנאים עם נציג הארגון המזמין. סיכום המו"מ כלל את מספר השירים שתשיר, ואת הסכום הנדרש עבורם. להופעה בחלטורה היא הופיעה ללא סוכן מייצג; בסוף חלקה בתכנית היא עזבה את הבמה, ככלל, לקול מחיאות כפיים שלא פסקו. הקהל הנלהב ביקש הדרן, אך היא לא לא מיהרה לשוב. היא התייחסה לעצמה ולהסכמים שעשתה עם הגוף המזמין במקצועיות מירבית, סרבה לשיר בחינם, ומאחורי הקלעים נאלצה לנהל בעצמה משא ומתן חד משמעי אודות ההמשך. היא תשוב אל הבמה רק לאחר שהגוף המבקש את שירותיה יסדיר את התשלום עבור השירים שביקש להוסיף לאחר תום ההופעה, ואשר לא נכללו בהסכם המקורי. כשהוסדר העניין - המשיכה לשיר, וכשסיימה את חלקה - עזבה את המקום במונית הממתינה, לקול מחיאות הכפיים הנמשכות.
כאמנית מבוקשת היה בכוחה להכתיב תנאים בחוזי ההעסקה שלה. על פי חוזה מיוחד שהיה לדמארי עם "דו-רה-מי", היה התיאטרון מנוע מלנכות מס ההכנסה ממשכורתה. הדבר נחשף כשהתיאטרון נתבע לדין ב-1959 על העלמת מס. התביעה ציינה בין היתר, שהתיאטרון לא ניכה משכרה של הזמרת 1500 ל"י, כיון שהיה לה חוזה מיוחד; ובקשר לעובדים האחרים, נאמר בתביעה - התיאטרון ניכה מס הכנסה ממשכורותיהם, אבל לא העביר את הכסף לשלטונות המס. (*7)
עיתוי בלתי מוצלח של הופעה פרטית ב"רדיו סיטי" בניו יורק, לצד אומנים ישראלים אחרים (1959), גרם לנזיפה פומבית במדור "מכתבים למערכת" בעיתון: "שושנה דמארי היא אמנית שזכתה להצלחה רבה בזמרה הישראלית. היא גם בתו של רב... ודווקא שושנה זו שהיא גם בת לעדה שומרת מסורת, הסכימה לערוך ב"רדיו סיטי" בניו-יורק הופעה עם אמנים ישראלים אחרים ב-'ליל כל נדרי', שהוא ליל קדוש ליהודים... הסכמה זו עוררה, לפי הידיעות, מורת רוח בציבור היהודי בניו-יורק, והיא מעוררת מורת-רוח לא מעטה גם בשכבות רבות שומרות מסורת בישראל..." ציין הכותב. (*8)
בספטמבר 1964 לאחר הופעה ב"עצרת ההעפלה" בבאר שבע, נעדרה הזמרת מהארץ קרוב לשלוש שנים. היא החלה להופיע בארצות הברית, משם לא שבה עד מלחמת ששת הימים ב-1967. "הימים הפחות מדוברים בחייה היו השנים שחיה באמריקה" כתב דן לחמן, מבקר ספרות ותרבות, במאמר הספד נאה שפירסם לאחר מותה. "היו ימים שהיא כמעט שהפכה כאן ל'מי שהיתה'. ליאו פולד שהקים מועדון ישראלי ['סברה'] ייבא אותה לניו יורק. היא הופיעה שם פעמיים בערב, וחייה היו נוראיים; אך היא לא העזה לחזור", הייתה הערכתו של הכותב. "מלחמת ששת הימים תפסה אותה שם, והיא זו שהחזירה אותה ארצה". (*9) בהספד, לא הסביר הכותב מה היה טיב חייה ה"נוראיים".
כשהתפנתה מהופעות החלה דמארי גם לצייר. דן לחמן, שיזם ב-1983את הקמת "הוועד למלחמה באיידס" כתב בהקשר אחר: "כשפניתי אליה לתרום תמונה למכירה פומבית ל'וועד למלחמה באיידס'", היא ביקשה יום יומיים לעיין בדבר, אך בסופו של דבר "היא סרבה. היחידה [שסרבה] מכל הציירים...".(10) לא ברור אם עשתה זאת כדי להימנע, כדרכה, מ"הזדהות פוליטית" [עם "הקהילה הגאה" במקרה זה], או מתוך מניע אחר.
התקשורת ניסתה ליצור "יריבות" בין שושנה דמארי והזמרת יפה ירקוני, אך ה"יריבות" היתה פיקציה תקשורתית בלבד, חסרת בסיס. השתיים הקליטו שני דואטים - "רק שובו בשלום" (1988) וכשהיינו ילדים (1996). (*11) באשר ליריבות שביניהן סיפרה ירקוני בראיון שהתקיים לאחר פטירת שושנה דמארי: "היינו חברות ונהנינו לבלות זו במחיצתה של זו. כשהיו מגיעים כלי התקשורת, היתה שושנה מציעה שנזעיף להם פנים, אבל זה היה תמיד בחום ובאהבה". (*12)
בשנותיה האחרונות היה מצבה הכלכלי קשה כתב ה"צופה"; "עם בית ישן [הכוונה ל-דירה] הזקוק לשיפוץ וללא סיוע נאות. היא מעולם לא ביקשה עזרה או סיוע מחבריה או מבני משפחתה, ואפילו בשנים האחרונות כשגרה בבית [הכוונה ל-בנין] ישן, בקומה רביעית בלי מעלית, כשמצבה הבריאותי והכלכלי אינו טוב, היא סירבה בחיוך לכל מי שרצה להושיט לה יד. האשה הגאה והחזקה הזו המשיכה לשדר 'עסקים כרגיל', לחייך ולצחוק, להקיף עצמה בחברים צעירים ולאהוב את החיים". (*13) כשש שנים לאחר מותה, חשף תחקיר עיתונאי(*14) שמצבה הכלכלי של דמארי לא "היה קשה" כלל, והיא השאירה אחריה לבתה נאוה, ירושה בת ששה מליון שקלים
1. עוז אלמוג, "מעיתונות מגויסת לביקורתית", מבוסס על ספרו "פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית"; גם בנושא המשפחתי שמרה דמארי על עמימות, והיחסים בינה לבין בתה נאווה היו נושא לניחושים. מאמר בשם "לאור הזכרונות" מאת אתי אברמוב, נכתב לאחר מות הזמרת וניסה להסביר את טיב היחסים. במאמר צויין, ש"באחד מראיונותיה האחרונים התנתה דמארי את עצם קיומו [של הראיון] בכך שבתה כלל לא תוזכר בכתבה, גם לא עצם קיומה". "ידיעות אחרונות", "24 שעות", 22 בפברואר, 2006, עמ' 9. שנתיים לאחר מות הזמרת, בראיון ל"ידיעות אחרונות", הפריכה נאוה בושמי, בתה של הזמרת, שמועות שפורסמו קודם לכן בקשר לטיב היחסים ששררו בינה לבין אמה. היא תארה יחסים חמים, וציינה כי היא הייתה זו שביקשה מאמה שלא להזכיר אותה בראיונות שנתנה לעיתונאים. היא גם הוסיפה לאותו ראיון מכתב פרידה לאמה בשם "לגעת באור". "ידיעות אחרונות", "24 שעות", 2 במרץ, 2008; ;
2. נחום ברנע, "ביש מזל לכוכב", "דבר", 12 בדצמבר, 1969;
3. יעקב אורלנד, "היו לילות", שירי הזמר של יעקב אורלנד, עמ' 151;
4. "דבר", 11 ו- 15 בספטמבר, 1955;
5. ר' לעיל - בפרק "בדרך לתהילה - עם נחום נרדי";
6. "דבר", 29 באוגוסט, 1956;
7. שם, 16 באוקטובר, 1959;
8. בחתימת מ.ע, מכתבים למערכת, "דבר", 20 בספטמבר, 1959;
9. דן לחמן, הספד לשושנה דמארי, מגזין מקוון "אימגו", 14 בפברואר, 2006;
10. "גו גיי", תרבות ובידור, דן לחמן בתגובות קוראים, 18 בפברואר, 2006;
11. מאמר אודות היריבות המדומה נכתב בחוברת "עבודה עברית" 2;
12. ראיון מפורט עם ירקוני [לאחר פטירת דמארי] הוקדש ל"יריבות" כביכול שבין שתי הזמרות. ירקוני הסבירה שלדברים אין שחר, ושמאז ומתמיד היא העריצה את דמארי שהיתה עבורה ה"זמרת הראשונה" בישראל. יובל ניב, "קוצים ושושנים", "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", 17 בפברואר, 2006;
13. לימור גריזים-מגן, אתר "הצופה", "זר כלניות", 26 באוגוסט, 2010;
14. תחקיר העיתונאי אמנון לוי במסגרת תכנית הטלוויזיה "פנים אמיתיות" בערוץ 10, חשף ב-2012 את העניין, בעקבות מאבק ירושה שהחל באותה שנה בין קרובי משפחת הזמרת, לאחר מותה של הבת נאוה בושמי. בית המשפט התבקש לפסול את צוואת הבת, שנפטרה כשש שנים לאחר מות הזמרת. הדברים הופיעו גם ב"ידיעות אחרונות", 7 לילות, 21.9.2012 תחת הכותרת הסנסציונית - "הקרב האחרון".
