שושנה דמארי

למלחינים שכתבו עבורה הייתה השפעה ישירה על אופי הופעתה. כשנשאלה כיצד היא מכינה את שיריה הסבירה הזמרת: "תחילה אני עובדת עם המלחין. ברצוני לדעת באיזו רוח עלי להגיש את שירו. אחר כך אני מקליטה אותו על טייפ-רקורדר, מאזינה, מוחקת, מקליטה מחדש ושוב מאזינה. תחילה אני שרה אותו בצורה אוטומאטית לגמרי, עד שהטקסט והקצב והמלודיה נרשמים בזכרוני. ורק לאחר שאני יודעת אותו פחות או יותר, אני מתחילה להרגיש אותו ולשחק אותו". ^(*1) האינטרפרטציה שלה לשיר לא הייתה מבוססת על ניתוח שכלתני, אלא על אינסטינקט רגשי. דברים ברוח זו אמר המלווה שלה במשך שנים ארוכות, המלחין, פסנתרן ומנצח שמעון כהן: "הרגש הוא שמכתיב לה מה לעשות...לכל דבר נתנה את הצביון, וברוחה שלה...כל הופעה היתה חגיגה - משהו נדלק", והוסיף, כי היתה לה "אישיות בימתית כובשת, שונה לגמרי מהחיים, וכריזמה בלתי רגילה", בנוסף לזכרון פנומנלי של אלף וחמש מאות טכסטים. ^(*2) 

לדבריה, מכל האמנים שראתה בסיוריה בעולם, השפיעה עליה ביותר הופעתה של הזמרת הצרפתיה אדית פיאף. "פיאף איננה נזקקת ללהטוטים חיצוניים" אמרה דמארי, "[היא] מופיעה בשמלה שחורה, פשוטה, כבאותם הימים שעוד היתה זמרת רחוב. עם זאת: כל שיר הוא אצלה הצגת תיאטרון - תיאטרון טוב, ואני מאמינה לה כשהיא מספרת על אותה מוזגת בבאר שאיבדה את אהוב-לבה...". ^(*3) ההתרשמות מאדית פיאף לא הוליכה כלל לחיקוי התלבושת. אדרבא, דמארי השקיעה מחשבה ודמיון בתלבושות שתוכננו להופעותיה, ולבשה בהן שמלות בשלל צבעים וסגנונות שהבולט בהם היה סגנון מזרחי עשיר ברקמה. לעיתים קרובות עדתה תכשיטי כסף לצווארה ועגילים לאזניה; "התיאטרון" עליו דיברה היה קיים גם אצלה, והיתה בו עוצמה רבה.

קולה מזוהה מייד; קול אלטו עמוק, עשיר צבעים וחזק, בעל היגוי גרוני מהוקצע ואינטונציה תימנית; באמצעות קולה, כתב מבקר מוסיקה קנדי, היא "הוסיפה טעם מזרחי לזרם התרבות המרכזי". ^(*4) כששרה דמארי בשידור רדיו את "שדמתי" (י.שנהר, י.אדמון), העיר מנשה רבינא: "בביצוע הזה הגיעה לאוזן המזרחיות הייחודית של שירי ידידיה אדמון, בלי ספק יש להיגוי של המלים והאותיות חלק רב ברושם המזרחי שהשירים בפי דמארי משאירים על אוזן השומע. ^(*5)

היא לא למדה פיתוח קול בשל הסיכון שיחול בו שינוי לא רצוי. ^(*6) בראשית דרכה גרם לה הדבר להתעייף באמצע קונצרטים, עד שלמדה מנסיונה את טכניקת הזמרה המתאימה לה. בראיון ל"דבר השבוע" סיפרה הזמרת: "כשאך התחלתי בדרכי התייעצתי עם כמה מורים, והם הזהירו אותי. אמרו שאולי אפתח את קולי - אך מה טעם בפיתוח, אם יאבד לו צבעו הטבעי?...כשהופעתי ב'טאון הול' בניו יורק, באו אלי כמה מורים למוסיקה ושאלו: איפה למדת לשיר? מימי לא למדתי, השיבותי להם. איך זה ייתכן? את שרה כל כך נכון; את שרה לפי השיטה. והם צודקים", הוסיפה, "היו ימים שהתעייפתי באמצע הקונצרט. כיום אני מוכנה לשיר בשני קונצרטים בערב - ואינני מתעייפת. ^(*7)

תודות להיגוי המהוקצע, אפשר היה להבחין לעיתים בהבדלים בין דגש חזק וקל ובין שוא נע ונח, אך לא תמיד היתה הקפדה מירבית על הגיית התנועות כפי שנכתבו בשיר. ^(*8) בהקשר להיגוי הגרוני אמרה הזמרת: "מעולם לא הרגשתי מקופחת, ואף אחד לא שם לי רגל. לא היו עלי לחצים ולא הרגשתי מעולם צורך לנטרל את החי"ת והעי"ן... אם אתה טוב, אתה טוב ולא חשוב מאיין באת".^(*9) מכל מקום, מסיבה לא ברורה, בדיבור היום יומי היא ויתרה על ההיגוי הטבעי שלה, ונטתה לנטרל את האותיות הגרוניות. לאחר סיור הופעות בדרום אפריקה ב-1956 סיפרה דמארי: "אחר אחת ההופעות ניגש אלי אדם אחד ואמר לי: 'אני גוי, ולדאבוני אינני יודע עברית, אולם את העברית שלך, את השירים שלך הבנתי, כל מלה ממש. זו שפה נהדרת, ואת מבטאת ומשחקת את שירייך בצורה כזו, שכל מלה מובנת'. ולהוכחה סיפר לי תוכן כל שיר ושיר". ^(*10) בשירים התימניים ששרה והקליטה, לא תמיד היתה אחידות מוחלטת בהגייה, והזמרת העדיפה במילים אחדות  "היגוי ישראלי", על פני הגייה תימנית אותנטית, למרות שכילידת תימן, הכירה היטב את הגיית יהודי אותה ארץ. היא הקנתה למילים צליל "ישראלי" יותר, בכך שהגתה את העיצורים והתנועות בנוסח קרוב יותר לעברית המדוברת, ובזאת איפשרה למאזינים להבין את מילות השיר. ^(*11) לעומת זאת, כששרה כ"דרוזית" [בסרט "גבעה 24 אינה עונה"] שירים תימניים, בערבית של יהודי תימן, הקפידה על הגייה מקורית של הדיאלקט התימני.

בביקורה בניו יורק ב-1951, כתב השבועון "טיים" בביקורתו, שיש משהו המוליך שולל בדרך בה מציגה שושנה דמארי את שיריה. "היא מכריזה על שיריה בצניעות ובאנגלית רצוצה. אחר כך מעל הליווי המצלצל של הפסנתר עולה קולה - נוגה, בעוד ידיה נעות בערבסקות עדינות. כשהיא שרה שיר ספרדי ספיריטואלי עתיק ,או שיר על רועי תימן הבודדים, מתנשא קולה בעוצמה ומקבל גוון מחוספס יותר...בהגיעה לשיאו של השיר, מונף ראשה לאחור, קולה - נישא כיבבה במלוא הגרון, ומועדון הלילה פועם במקצב פראי". ^(*12) כששרה, הקרינה כוח, בקולה, בהבעת פניה ובשפת הגוף. העצמה הרגשית, ה"אש" שהעניקה למילות השירים, הקנתה להם מימד  גדול מן החיים. כששרה שיר היתולי הביע קולה דקויות; בסוף השיר "דובי דובי שן" - הרימה את שולי שמלתה כילדה ביישנית, והכניסה אצבע לפה. בשירים מאוחרים מורגש מימד של רכות ; כמו ב"עלה נישא ברוח" [ע.רייכל] או בביצועה ל"כשהיינו ילדים" [א.אסף, מ.וילנסקי] שנשמע כמעט טראגי, מלא צער על ילדות שחלפה. החותם האישי שהטביעה על השירים היה חזק, ומעטים הצליחו לפלוש לתחומה באינטרפרטציה שתשכיח את זו שיצרה היא. בהופעתה היו סממנים בולטים ששימשו נושא לחיקוי -  קול עמוק, תנועות ידיים, נשימות עמוקות ורגש מוגזם. אל חקייניה התיחסה בראיון כשאמרה "אשר לקול העמוק, לנשימות העמוקות , לרגש המוגזם שהיו לי אולי באותם הימים - אני מוכנה לתת אותם כשי לחקיינים האוהבים להופיע בתור 'שושנה דמארי'. אתם נהנים מזה, זה מועיל לכם? תבוא עליכם ברכה!" ^(*13)

דמארי מתחה ביקורת על כך שזמרות או זמרים אחרים מבצעים שירים שהיא "יצרה". "אני רגילה ליצור שיר" אמרה בראיון, ^(*14) "...לבצע אותו ראשונה. אני רוצה שהשיר יצא ממני. לא אחת אני חוזרת מחו"ל, והנה מסתבר ששיר שיצרתי בעונה שעברה התחבב בינתיים על הקהל, משמיעים אותו שלוש פעמים ביום ברדיו, כל זמרת בבית קפה שעל שפת ימה של תל-אביב שרה אותו. אתה מבין", אמרה למראיין,"אצלנו אין לזמר מונופולין על השיר שהוא יוצר". זוהי הערה תמוהה מפי זמרת שבעצמה לא היססה "לשאול" לרפרטואר שלה שירים ש"יצרו" אומנים אחרים. אם כי לא אחת, ביצעה אותם בהצלחה גדולה יותר מזו של הביצוע המקורי. אחדים מביצועיה המפורסמים היו דווקא לשירים ש"יצרו" לפניה אמנים אחרים - "הטנדר נוסע" (במקור - אסתר גמליאלית ב"מטאטא"), מתיאטרון "כל הרוחות - "צריך לצלצל פעמיים" (במקור - ברונקה זלצמן) ו"היו לילות" (במקור - שלי שרונה), "היו זמנים", "בת שבע", ו"הן אפשר" (במקור - להקת "הצי'זבטרון"),  "זוהרה", "היה היו אי פעם בחורים",  ו"זכריה בן עזרא" (במקור - חנה אהרוני ב"לי-לה-לו"), "שיר ערש נגבי", "כתה אלמונית" (במקור - להקת הנח"ל) ועוד שירים "שאולים" ש"יצרו" בין היתר - יצחק עמנואל ("אנחנו הרועים"), שמשון בר-נוי ("עורי ציון"), או אילקה ואביבה ("הנאוה בבנות"). היא מיעטה במתן הדרנים ו"בסיום הופעת הבכורה שלה ב'היכל התרבות' שרה רק שניים, וכשהקהל שאג 'אני מצפת', הזמינה אותו לבקר בקונצרט הבא שלה - ועזבה את הבמה". ^(*15)

כשחשה דמארי שאיננה במיטבה, חדלה לשיר למשך פרק זמן ממושך. שריד מוקלט מסוף תקופה כזו מצוי בהקלטה מאוחרת של "בכרמי תימן" [באתר משה וילנסקי], בה מורגשת אינטונציה בלתי יציבה. עם חלוף השנים חלו שינויים בקולה, שהלך והעמיק אך שמר על יופיו. אלא ככל שהוסיפה שנים, חלו שינויים ביציבות הקול, בצלילותו ולעיתים גם באינטונציה.

המלווים העיקריים שלה בהופעותיה בראשית שנות הארבעים היו יהודה ברנשטיין ונחום נרדי. המלווה העיקרי שלה מ-1945 היה המלחין משה וילנסקי איתו עבדה בתקופת הופעותיה ב"לי-לה-לו". הוא ליווה אותה בקונצרטים בארץ ובחו"ל, בפסנתר ובניצוח על תזמורת. בהופעות במועדוני לילה בחו"ל היו לה מלווים אחרים. "החיבור בין וילנסקי לשושנה דמארי היה אחד מרגעי הקסם בתולדות הזמר הישראלי", כתב המוסיקאי והמבקר חנוך רון, והסביר "כי בין הראש של וילנסקי לבין תנועות הידיים והגרון התימני של דמארי, עובר קו החשמל עם המתח הגבוה בזמר הישראלי. דמארי הדליקה את החשמל הזה". ^(*16) בחירת פסנתרנים בחו"ל לליווי זמרת בשירים ישראלים, איננה משימה קלה, ושושנה דמארי הצליחה לגייס לעצמה פסנתרנים מן השורה הראשונה. אחד מהם היה המלחין האמריקאי יליד 1924, עזרא לאדרמן,  שמאוחר יותר היה נשיא "האקדמיה האמריקאית לאומנויות וכתיבה". כשהיה עדיין פסנתרן צעיר,  כבן 22, סיפר המלחין, שהוא ליווה אותה באחת משליחויותיה, באסיפת תנועת העבודה הציונית באטלנטיק סיטי. ^(*17) ב-1960 היה וילנסקי עסוק בהתחייבויות רבות, והציע לדמארי מלווה אחר במקומו - את ידידו  הצעיר ממנו, הפסנתרן, מלחין ומנצח שמעון כהן; כשהיה פנוי, המשיך וילנסקי ללוותה מדי פעם, גם לאחר מכן.

שמעון כהן ושושנה דמארי גדלו באותה עיר [ראשון לציון], וכילדים למדו בתקופות שונות באותו בית ספר. הם נפגשו בביתה לראשונה כשעבד ב"קול ישראל" כמעבד שירים  והתבקש לעבד עבורה את השיר "הגר" [של יוסף אריה (פפו)]. כתיבת העיבוד עבורה, אמר, היתה עבורו מימוש שאיפה. המלצת וילנסקי התקבלה ברצון ודמארי הזמינה אותו ללוות אותה. מאז, ליווה אותה בהופעותיה בארץ כפסתנרן וכמנצח במשך 27 שנים. כפסנתרן מלווה, היה שמעון כהן וירטואוז האימפרוביזציה, והוסיף משלו "ברוח הדברים"; ליוויו נשא אופי ספונטאני, שונה משל קודמו.

המלחין מתי כספי שליווה אותה עם התזמורת הפילהרמונית (הקלטת האוסף "אור") אמר על העבודה המשותפת איתה: " שושנה היא הזמרת היחידה בארץ שאין לי צורך לעבוד איתה על הגשה של מילה. פשוט אפשר לשכוח מהעניין, כי אצלה זה משהו ברור מאליו, וזה נדיר בארצנו..." ^(*18)



1.מיכאל אוהד, ראיון ב"דבר השבוע", 26 באוקטובר, 1960;
2. שמעון כהן, בראיון טלפוני למחבר, 23 במאי, 2010;
3. מיכאל אוהד, ראיון, 1960;
4. ריק קרדונה, "טריביון קנדה" 23 בפברואר 2006;
5. "דבר" 14 ביוני, 1968; בהקשר לתכנית הרדיו - "שירי ידידיה אדמון";
6. דמארי לא למדה פיתוח קול, אבל למדה את תורת המוסיקה;
7. מיכאל אוהד, ראיון, 1960;
8. פה ושם הונצחה הגייה מוטעית כמו ב"כלניות" במלה- חינניות וב"צריך לצלצל פעמיים" - "מדוע מיהרת לברוח" בשני המקרים בצרי במקום חיריק; ר' מאמרו ההיתולי של עלי מוהר אודות התופעה: "העלמו של החיריק", "העיר", 1997; 
9. "אנציקלופדיה  וואי נט", הערך - שושנה דמארי;
10. "דבר", 12 באוקטובר, 1956;
11. לשם השוואה - חנה אהרוני,  זמרת תימניה אחרת, הקליטה שני שירים של יהודי תימן ["דברי שיר יחידה" ו"חוס אלוהי"] בסגנון תימני מקורי, והמאזין למילות השירים יתקשה לזהות בהן מילים, למרות שהן מילים עבריות;
12. "טיים" מגזין, 16 ביולי, 1961;
13. מיכאל אוהד, ראיון, 1960;
14. שם;
15. שם;
16. חנוך רון, "אדם עם כלניות ביד ועם שיר אהבה בלב", "לילות השבוע", "ידיעות אחרונות", 5 בינואר, 1997;
17. "דה ג'וויש וויק",  ניו יורק, 13 בפברואר, 2008;
18. האתר הרשמי של מתי כספי; שושנה דמארי;