שושנה דמארי

 עלייתה של שושנה דמארי לפסגת הזמר לא היתה מסחררת אלא הדרגתית; זו היתה תוצאה של התפתחות רגשית, שחרור מתכתיבים, אינסטינקט נכון ושקידה על פיתוח אומנותה. הופעה מוקדמת שלה בראשית דרכה כנערה, תוארה בסך הכל כ"מפיקת רצון"; ^(*1)  שנה לאחר מכן, התקבלה הופעתה הראשונה ב"קול ירושלים" בחיוב מסוייג, ומבקר ה"פלסתיין פוסט" הגדיר אותה כהופעה נעדרת "אישיות". ^(*2) מאז, הספיקה לעבוד כשנתיים עם המלחין נחום נרדי, והקנתה להופעותיה מימד חדש בו חברו יחד, על פי הביקורת, "פשטות","תום ביצוע" ו"נועם חן מקורי". שנות העבודה בתיאטרון "לי-לה-לו", שבאו לאחר מכן, והשפעת היוצרים עמם עבדה, העשירו את נסיונה עוד יותר, והביקורת מצאה בהופעתה בנוסף לכך שהייתה "שירת חן" "שובה אוזן" ו"נעימה",  גם "קסם" ועשיית חסד עם השירים. ב-1960 מתחה שושנה דמארי עצמה ביקורת על אופי ביצועיה המוקדמים מתקופת ה"לי-לה-לו"; בראיון למיכאל אוהד ב"דבר השבוע"  העירה למראיין: "אני חושבת שהרווחתי משהו [בזה שנטשה את פשטות ההופעה והטבעיות]. עליך רק להאזין ל"כלניות", כפי שהקלטתי אותם [השירים המוקדמים] - מתי זה היה? ב-1945", [אז שודר השיר לראשונה ב"קול ירושלים"] והוסיפה שאילו הייתה שרה באותו סגנון ערב שלם, "היה הקהל מתחיל לפהק". התפתחותה כזמרת ראשונה במעלה הבשילה לקראת סוף שנות הארבעים.

החל מספטמבר 1947 החלו המבקרים להשתמש בסופרלטיבים כשדיווחו על הופעתה. לאחר קונצרט ב"בית ההסתדרות" בירושלים באותה שנה, כתב מבקר ה"פלסתיין פוסט" כי "שושנה דמארי, זמרת עם אמיתית, היא בעלת קסם והופעה שאין לעמוד בפניהם. ההומור שלה ואיפיון הדמויות, קסומים בפני עצמם, מודגשים על ידי תלבושות שובות עין. היא הצטיינה בשירי נ.אלתרמן ומ.וילנסקי עם המלחין ליד הפסנתר, ובאותה מידה בשיר 'כנרת' של א.המאירי-לברי. שושנה דמארי היא לוסיין בוייר התימניה". ^(*3) שנתיים לאחר מכן, בשובה ממסע הופעות באירופה, לאחר קונצרט באולם "אדיסון" בירושלים, כתב שוב ה"פלסתיין פוסט" אודותיה, בהתפעלות יתרה מקודמתה. דמארי הופיעה אז בתכנית מגוונת בליווי הפסנתרן יהודה ברנשטיין; התכנית כללה תפילות, המנונים, שירי עם, חיילים ורועים. כבר אז היה ברור למבקר העיתון, שזמרתה של שושנה דמארי היא תופעה ייחודית העומדת בפני עצמה, בעלת רמת ביצוע ללא תקדים בישראל. הוא הקדים להסביר, שהוא מתקשה לתאר באמצעות ביטוי מסויים את הקסם הייחודי של הזמרת! "האומנית נחנה בקסם שאין לעמוד בפניו", הייתה התרשמותו של המבקר המנוסה, "קסם של ילדת טבע. אצילותה, האש והחיוניות שבה, שלובות בתמימות קסומה, שבארץ אין לה תחרות. מבקרכם לא חווה ריגוש דומה מאז הופעת הבכורה של ג'וזפין בייקר באירופה, 25 שנים לפני כן". ^(*4)

בינואר 1951 יצאה שושנה דמארי [בפעם השלישית] לסדרת קונצרטים בארה"ב ונשארה שם קרוב לשלוש שנים. חלק מהקונצרטים הוזמנו מטעם "מלווה העצמאות לאמריקה" ובהם ליווה אותה משה וילנסקי; מלבדם הופיעה במקומות שונים באופן פרטי. ^(*5) הופעותיה ב"ווילאג' וואנגארד" בניו יורק משכו קהל במשך חמישה חודשים רצופים, זכו לסיקור חיובי ביותר בשבועון "טיים", ^(*6) והטביעו את חותמן על ההכרה וההערכה העמוקה שרחשו כלפיה הקהל ומבקריה בעתיד. השבועון "ניו יורקר" כנה אותה בשם "הזמיר הישראלי", ודווח שלאחר שתסיים את הופעותיה ב"ואנגארד" יופיע שם הרי בלפונטה. ^(*7) עם שובה באניה "ארצה", לאחר הצלחתה המרשימה בארה"ב, היא התקבלה בחום כ"זמרת ללא מתחרות" בארץ ישראל. "ככל זמרי השיר הישראלי כך גם שושנה דמארי, מבחינה כוללת, הינה תלמידתה וממשיכת דרכה של ברכה צפירה", פתח המבקר משה גורלי את דבריו במאמר ב"דבר השבוע", בו הוא מכנה את הזמרת "פזמונאית בחסד", והוסיף, שליכולתה "'להגיש' בביצוע מוסיקאלי-משחקי פזמון אקטואלי, רומנסה סנטימנטלית אין אצלנו מתחרות" ^(*8)

השבחים המופלגים, שהרעיפה העיתונות על הזמרת ששבה לישראל לאחר ההעדרות הממושכת, גרמו למבקר המוסיקה מנשה רבינא, לדבריו, ל"חולשת רוח". במקום דברי ביקורת מוסיקאליים שהתכוון לכתוב אודות הופעתה המוצלחת בקונצרט היובל של וילנסקי, כתב את דבריו ברוח היתולית: "התכוונתי לכתוב עליה ארוכות. היא בת תימן, בת לאותה עדה שהעשירה אותנו במוטיבים, בריתמים, בקריינים, בזמרים...רציתי לכתוב על הזמרת שהצליחה לעלות על הבמה הקונצרטית העולמית. חשבתי שבהזדמנות זו כדאי להרחיב את הדיבור על מקור מזרחי...צליל גרוני ודיאפאזון טבעי, על עדינות הביטוי ועל כיבוש ה'עולם' היושב באולם...אבל לאחר שקראתי בתכניות של בית ציוני אמריקה, ששושנה דמארי הוגדרה בפי  העתונות כ'שגרירתה התרבותית של ישראל' חלשה עלי רוחי, והחלטתי להמנע מכתיבה מפורטת. וכי מי יעיז לצאת נגד הגדרה כה משמחת של העתונות?" וסיים בעקיצה ובקריצה:"אני מאחל הצלחה רבה לשושנה דמארי וגם לתרבות הישראלית". ^(*9) לאור הדברים האלה, אין להתפלא על כך שהוזמנה לשיר באירועים ממלכתיים ולפני ראשי מדינות (ר' להלן), וקולה נשמע ברדיו לעיתים קרובות במשך שנים רבות. 40 שנה לאחר הופעתה הראשונה ב"לי-לה-לו" כתב אודותיה חוקר הזמר הישראלי אליהו הכהן: "עודה מופיעה בפני הקהל הישראלי, זוהרת, סוערת, כובשת וקוצרת תשואות. תוחלת בימתית כה ממושכת היא ללא תקדים בין זמרות הארץ ואינה חיזיון נפרץ גם בעולם הבמה הבינלאומי". ^(*10) דמארי המשיכה להופיע ולהקליט גם לאחר מכן, וכיובל שנים לאחר שפתחה בקריירת זימרה, הוענק לה פרס ישראל [1988]. עם חלוף השנים התמעטו הופעותיה והיקפן הצטמצם, אבל יומנה כלל תאריכי הופעות עם המלחין הצעיר עידן רייכל גם ב-2006,  שנת פטירתה. ^(*11)

1. "דבר", 3 בדצמבר, 1937;
2. "פלסתיין פוסט", 25 באוגוסט, 1938;
3. שם, 10 בספטמבר, 1947; לוסיין בוייר (1903-1983) היתה זמרת צרפתיה מחוננת, הראשונה שביצוע שיר שלה זכה ב"פרס התקליט" המפורסם של צרפת;
4. שם, 9 בנוב', 1949; ג'וזפין בייקר, "הפנינה השחורה", רקדנית זמרת אמריקאית שחורת עור, גרמה לסנסציה בצרפת כשהחלה להופיע שם כבדרנית;
5. שתי שליחויות לארה"ב קדמו לכך. אחת ב-1948, שתוכננה לחודשיים אבל התארכה לשנה תמימה, והשניה ב-1950 - בת חודשיים בערך; ר' להלן;
6. "טיים" מגזין, 16 ביולי, 1951, ר' להלן;
7. "ניו יורקר", "מועדוני לילה", 27 באוקטובר, 1951 עמ' 8;  הכינוי "זמיר", שהעניק לה השבועון נראה תמוה, כיון שהוא אמור לתאר קול גבוה הרבה יותר משל דמארי, שמנעד קולה באותה עת היה "אלטו".
8. "דבר השבוע", 15 באוקטובר, 1953, עמ' 22;
9. "דבר", 9 באוקטובר, 1953;
10. אליהו הכהן, "בכל זאת יש בה משהו"; שירי הזמר של תל-אביב, הוצ' "דביר", עמ' 137;
11. עידן רייכל - אודות תכניתם המשותפת ל-2006, בראיון טלביזיה עם יואב גינאי, בתכנית "לגעת ברוח" בערוץ הראשון;