בספרו "מוסיקאים מפורסמים ממוצא יהודי" (1949), משווה המחבר גדל סלסקי (Gdal Saleski) את נרדי למלחין האמריקאי סטיבן פוסטר, ומציין שהוא אחד המוסיקאים המחוננים ביותר בזמננו; רבים משיריו השתרשו בחיי היום יום ובתרבות ישראל והם מקובלים כשירי עם.
פרופסור אלברט אינשטיין התפעל ממנו כאמן "שאין עולה עליו בתור אמן הקומפוזיציה המזרחית". ביאליק אמר על המוסיקה שחיבר, שהיא העלתה "את הזימרה העממית העתיקה למדרגת תפארת", וטשרניחובסקי הוסיף, שהוא "היחידי שבא לידי גילוי האוצרות הגנוזים בזמרה המזרחית". יעקב פיכמן אמר עליו שהוא חשף את "מכמני השירה העממית המזרחית, זו ששומרת בקרבה בלי ספק שרשים עמוקים מן השירה העברית הקדומה", ושהוא "סולל את הדרך לאט לאט לשירת העתיד בעברית". אודות מפעלו המוסיקאלי כתב אותו משורר, בהזדמנות אחרת, כי "צלילים צבעוניים אלה [של נרדי] יצרו בנועם המזרח שבהם סגנון משלהם, החיו את הלחן המלא כליון נפש שלא ידענוהו - השפיעו על הזמרה השפעה ניכרת, התוו באיזו מידה את הדרך לנגינת ישראל במזרח. נרדי עשה מלאכת חלוצים, בכישרון ובהתמדה".(1) "נדמה לי", כתב המשורר דוד שמעוני, "כי לא אפריז אם אומר, כי חודר הוא, מאין כמוהו, אל נקודת המוקד של השיר, אל מהותו, שהיא גנוזה לא רק בתווים, כי אם גם במשקל ובחרוז, והוא מצליח...לצייר ולהראות למאזינים בצלילים רוויים, עזים וענוגים כאחד, את הרקע של השיר, את הסתום בין השיטין, בחינת 'כל העם רואים את הקולות'".(2)
1. "דבר", 23 ביוני, 1944;
2. שם, 8 ביוני, 1951; הדברים נכתבו במלאת 25 שנה ליצירתו של נרדי;
