את הקריירה המוסיקאלית שלו התחיל נרדי כפסנתרן של מוסיקה קלאסית, אולם בהשפעת ברכה צפירה הקדיש את רוב זמנו ליצירה בתחום הזמר העברי. ב"תקופת הנגינה הקלאסית" שלו בישראל, הוא שילב הופעות באולם הקונצרטים יחד עם הוראת נגינה בפסנתר. המודעות שפירסם בעיתונים המקומיים ציינו ש"אחר גמר הקונסרבטוריה בוינה, פתח [נרדי] בקבלת תלמידים להוראת נגינה בפסנתר".(1) תכניות הקונצרטים הראשונים שלו כללו, בין היתר, יצירות של באך, שופן, ואגנר [עיבוד מתוך ההולנדי המעופף], ליסט, בראהמס, וסקרצו שהלחין בעצמו.(2) לא תמיד עמד לרשותו אולם עם פסנתר, וכבימה שימשו לו לעיתים גם "הגורן, המיגרש, הרפת, צריף רעוע שהיה חדר-האוכל, חדר במושבה, [ו]חולות תל-אביב";(3) יחד עימו נדד גם הפסנתר. בנוסף לכך, הוא גם ליווה אומנים אחרים. אחד מהם היה הכנר מישה וייסברוד, איתו הופיע כמלווה ביצירות לכינור ופסנתר, ועימו יצא למסע הופעות באירופה במאי 1929. בברלין הוא פגש את ברכה צפירה, והחל בקריירה מוסיקאלית מסוג חדש.
כשנפרדו דרכיהם של נרדי וצפירה, כעשר שנים לאחר מכן, חזר נרדי שוב אל אולם הקונצרטים כסולן בנגינת יצירות קלאסיות, לצד הופעותיו כמלווה של אומנים שונים בשידורי רדיו ועל הבמה. בתקופה זו כבר היה נרדי מפורסם מאד בישראל, ואת הופעותיו כסולן ערך באולמות כ"אהל שם", "ישה חפץ", ו"אהל". הביקורות היו מעורבות."מחיאות הכפיים וקריאות הדרן נמשכו זמן רב" דיווח "דבר", "ולאחר סיום התכנית נאלץ האמן להוסיף עליה, מאחר שהקהל לא הסכים לעזוב את האולם".(4) "פלסתיין פוסט" היה יותר ענייני בביקורתו, וציין ש"נרדי הגיש גירסה מושלמת ביופיה של הרפסודיה ההונגרית מס' 12 של ליסט".(5) מבקר אחר באותו עיתון כתב ש"מבחינה טכנית הוא ניגן בכישרון רב, שלא היה ללא רבב"; הוא התרשם במיוחד מעיבודיו למוסיקה התימנית, אבל, הוסיף, כי "נגינת פאגניני וליסט נשמעה כיאוטית במקצת".(6) לאחר קונצרט שהוקדש לשופן, ציין אותו עיתון כי "רגישותו למוסיקה של שופן מהולה בחוסר דיוק...מר נרדי הוא דוגמא יוצאת דופן המראה מה יכול ליצור כישרון בלתי מאומן". (7) ליוויו ברסיטל של הצ'לן גינזבורג, תואר כ"מאופק וגמיש".(8) "כשבא [נרדי] לארץ" ניסה להסביר "דבר", "הייתה הסביבה המוסיקאלית מצומצמת מאד, ולא ניתנה לו אפשרות של התפתחות"; הפסנתרן ולאדימיר הורוביץ, חברו ללימודים, פנה למערב ושכלל את אומנותו, אך נרדי בחר לבוא לישראל, ציין העיתון.(9) נרדי פרש בהדרגה מאולם הקונצרטים, שדרש הכנות מרובות, וחזר להתרכז בהלחנה, ובאימון וליווי זמרים וזמרות, שביצעו את שיריו.
1. "דבר", 15 ביולי, 1926
2. שם, 15 באפריל, 9,באוק' 1926
3. "דבר השבוע", 25 ביוני, 1957
4. "דבר", 9 בדצמבר, 1940
5. "פלסתיין פוסט", 28 במאי, 1940
6. שם, 31 במאי, 1940
7. שם, 31 בינואר, 1941
8. שם. 28 בינואר, 1944
9. "דבר", 3 בפברואר, 1942
